לעיתים כשאני קורא את עמודי החדשות בבוקר, נדמה לי שאנחנו חיים בסיטקום טלוויזיוני חלש עם תסריט הזוי במיוחד. הדרך בה אירוניות החיים הקטנות שלנו מבטאות את עצמן פה בלי כחל ושרק – ישר לפנים – עדיין מפתיעה אותי כל פעם מחדש. כך קרה לי השבוע כששמעתי שהמרכז הבינתחומי בהרצליה הכריז השבוע על פתיחת 'בית הספר לקיימות מייסודן של החברה לישראל, כי"ל ובז"ן'. אין ספק שהקיימות פשוט נוטפת מהשם המייגע הנ"ל. אנשי האחריות התאגידית בחברה לישראל, המחזיקה בכי"ל ובבז"ן, שטפו את עצמם בהרבה מאוד צבע ירוק במהלך המיתוגי הכמעט ביזארי הזה. כל כך הרבה צבע שאדיו כנראה גרמו למנהלי הבינתחומי לשכוח לרגע שמדובר באחת משיאניות החריגות בתקני זיהום וסביבה, אשר קיבלה את מרבית נכסיה מהמדינה יחד עם חבילת הטבות מס נאה ותמלוגים נמוכים עד כדי גיחוך (או בכי) על הפקת משאבי טבע שלנו, שככל הנראה גם מתשלומם היא התחמקה. הדובדבן שבקצפת כל הקיימות הזו הוא כמובן ההתנהלות הדורסנית מול עובדיה, אשר תיעוד לה אפשר לראות בסרט "זהב לבן עבודה שחורה" המומלץ.
משכן הקיימות החדש מצטרף ל'בית הספר סמי עופר לתקשורת', אשר נפתח במרכז הבינתחומי לפני מספר שנים, על רקע תביעת ה-SLAPP של סמי עופר ומשפחתו כנגד העיתונאי מיקי רוזנטל שערך תחקיר על השקשוקות של החברה לישראל באותה העת. התביעה בסך מיליונים הוסרה כמובן בקול ענות חלושה לאחר שרוזנטל לא התקפל ופרסם את תחקירו, אבל המסר לתלמידי המוסד ועיתונאיי העתיד נותר שריר וקיים ומוטבע על שער הכניסה לבניין.
אני תוהה מהו מוסר ההשכל שקברניטי הבינתחומי משדרים לסטודנטים ולחברי הסגל כאשר הם מתכופפים כך בפני הגביר עם הארנק? אולי חוקרי המוסד הם הטובים בתחומם ויתכן בהחלט שאיכות ואופי התכנים האקדמאים נשמרים והמחקרים אינם מושפעים מזהות התורמים, אבל עדיין הכתובת על קיר בית הספר מכריזה למבקריו באותיות קידוש לבנה כי בעל המאה תמיד יוכל להלבין את מעשיו בפילנטרופיה קטנה מהצד. היא אומרת לנו שלכסף אין ריח וכבוד אקדמי הוא רק עניין של מחיר. אפשר גם לשאול האם זו הדוגמה לקיימות ואחריות תאגידית שבית הספר החדש מעוניין להציג? האם שיתוף פעולה עם התיירקקות של תאגיד כמו החברה לישראל, במחיר של כמה שברירי פרומיל מהמחזור העסקי, מתאים לחזון הקיימות של בית הספר? האם אי אפשר היה להסתדר גם בלי הצ'ק של החברה לישראל? בסופו של יום, אם כבר מדברים קיימות, אני בכלל לא בטוח שבטווח הארוך ההחלטה הזו תטיב עם הבינתחומי ושמו הטוב. איכשהו קשה לי להאמין שתלמידים ישמחו להתפאר בתואר האוקסימורוני על תעודת הגמר שלהם או שתורמים אוהבים לפתוח את ארנקם למוסד שהופך את עצמו למקפצה ממנה משתינים לבריכה. אבל אולי זה רק אני.
קיימות בפעולה במפרץ חיפה. תצלום: ויקיפדיה.
ד"ר אוהד קרני. סוקר את ההתרחשויות בארץ ובעולם בחזית הסביבתית ובכלל. 
[...] לינקים לשבת לינקים, מאת לרמן. 1. אוהד קרני מפרשן את הקמת בית הספר לקיימות במרכז הבינתחומי מיסודם של בתי הזיקוק לנפט, כימיקלים [...]
כתבה מצוינת ומאירת עינים, לא רגיל במקומותינו, וללא טישטושים או עיברית לא ברורה.
מן המפורסמות היא שהצבע הירוק הוא הצבע של עלה התאנה, והצבע הזה הולך ומצהיב. כל מי שיש לו מה להסתיר, עושה זאת בירוק, ואני נזכר ב"קוסם מארץ עוץ", שחילק לנתיניו משקפיים בצבע ירוק, כדי שהכל יראה טוב. הקיימות היתרה, האיזון הסביבתי, וכד' כולם לוקים בלשון כל כך כללית, מתחסדת וצדקנית, שתחתיהם ניתן להסתיר הכל. למען האיזון, הסביבה, הירוק, כל הארץ תוכננה כערי שינה ושכונות טבולות בירק, שהעלו את השימוש ברכב פרטי לדרגה בלתי אפשרית. חיים כפריים כאלה, כביכול מאוזנים, נחשבים לשיא הירוק. הפיזור הירוק פגע בעירוניות, שבבסיסה ההיתקדמות החברתית והאישית האמיתית. לא בבידוד הירוק הכפרי.
נחום, הסיפור על הקוסם מארץ עוץ הוא משל מצוין – אני מודה שלא זכרתי אותו. עוד יש עבודה, אבל אני חושב שההבנה שעירוניות אינטנסיבית היא הירוק האמיתי מתחילה לשקוע לאט לאט – במידה לא מועטה גם בזכות העבודה שלך.
אוהד הסיפור של גרינוואש הוא לא חדש. וכל מה שכתבת כתוב נכון ומעל לכל כתוב יפה מאוד. אולם יש משהו בכסף שנוזל …. כלומר אם הכסף שלהם הולך למחקר באמת אמיתי שבעתיד יוכל לקדם את הנושאים הירוקים בסופו של תהליך קיים רווח לחברה.
אם אנחנו מקוים שהחברות מהסוג הזה ינקו את עצמם וישנו את דרכם ורק אחר כך ישלמו למחקר/ פעולות ירוקות – הסיכוי שזה יקרה הוא קטן מאוד.
יחד עם זאת יש בעיה בריח של הכסף… ובעיה נוספת באיך מפרידים בין המחקר למי שתרם אותו ועוד שאלות מוסריות שעולות. ד.א. עכשיו יש את השולחן העגול עם בטר פלייס שחיים וסביבה מקדמים
עירית, אולי אני טהרן, אבל אני לא בטוח שהנזק שהגרין-ווש גורם והפגיעה שלו בשיח ובחשיבה של מקבלי החלטות אינה עולה בהרבה על התועלת הישירה שמופקת ממנו. כי"ל ובז"ן גלגלו עשרות מיליארדים על ניצול משאבי הסביבה שלנו, תוך בניית אם כל פרמידות השליטה במשק. בתמורה קיבלנו חריגות קבועות מערכי הסף של זיהום אויר במפרץ חיפה ומוקדי תחלואה. הלבנה של עובדות עבור מינוי של כמה מרצים כוכבים בבינתחומי לדעתי אינה מצדיקה זאת – זה משהו שהיה ניתן לממן בצורה טובה הרבה יותר מכסף ציבורי אם רק היינו מקבלים תמלוגים הוגנים על הפוספטים והאשלג שלנו.