Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for יולי, 2011

"תעברו לפריפריה!" – זו קריאת התוכחה השחוקה ביותר לה זוכה מחאת הדיור. גם הפתרונות אותם מקדמת הממשלה מכוונים בעיקר לסבסוד המגורים בפריפריה ולהפשרת קרקעות ושטחים פתוחים לבנייה הרחק מן המרכז. רבים וטובים כבר כתבו על הבעייתיות והאבסורד שבכך – כיצד בפטרונות וזלזול שולחים את המפגינים לטרגדיה הידועה מראש של עיירות הפיתוח. אבל כבר אמרו זאת וזעקו זאת ולכן לא ארחיב על כך כאן. גם על מגוון רפורמות הנדל"ן של השנים האחרונות – מרפורמת המרפסת, דרך הרפורמות במנהל מקרקעי ישראל ובוועדות התכנון וכלה ב"סופר טאנקר" של הוד"לים – כבר כתבו ודיברו לא מעט. ככל הנראה, המכנה המשותף של כל רפורמות אלו הוא שפיכת התינוק של התכנון יחד עם המים של הבירוקרטיה. "אין ברירה" אומרים לנו  "חייבים להפשיר שטחים פתוחים כדי לבנות שכונות מגורים" ומתלוננים על הגופים הירוקים שמעכבים הכל. "תעברו לפריפריה" מסבירים לנו "במרכז כבר לא נותר מקום". אז זהו – שדווקא יש מקום ואפילו הרבה.

הבעיה המרכזית של הבנייה בישראל היא שהיא פשוט לא צפופה מספיק. ישראל היא אמנם אחת מהמדינות הצפופות ביותר בעולם ותשעה מתוך עשרה אנשים חיים בה בערים, אבל למרבה האבסורד הערים שלנו ממש לא צפופות. בהשוואה לערים מתפקדות ונחשקות בעולם אנחנו פיזרנו את עצמנו לדעת – פריז למשל צפופה פי 3 מתל אביב ופי 10 מגוש דן. ברצלונה צפופה פי 2 מתל אביב ופי 10 מפרברי שינה כמו מודיעין.

מי אמר שצפוף בגוש דן?

המחיר של הפיזור הזה מתבטא בדרכים רבות – פגיעה בשטחים הפתוחים, הטיה לטובת נסיעה ברכבים פרטיים, עלות גבוהה של הקמת ותחזוקת תשתיות וכמובן מצוקת דיור במרכז. מחקרים רבים מראים שצפיפות עירונית מקטינה את טביעת הרגל האקולוגית של דיירי הערים. הציפוף הוא זה שתורם לאינטנסיביות העירונית שמושכת כה רבים לערים והוא גם מניע את ההצלחה הכלכלית של ערים.

אם היינו מצופפים את תל אביב לבדה לדרגת הצפיפות של פריז היה בה מקום לעוד 800 אלף תושבים. אך אין צורך לפזול רחוק עד לצרפת – מספיק שנצופף את גוש דן לרמת הצפיפות של תל אביב בשביל שיהיה בו מקום ל-11 מיליון תושבים – הרבה יותר ממה שצריך כדי שכל מדינת ישראל תתגורר בגוש דן ב-2020. אפילו לא צריך לבנות מגדלים בשביל להשיג מטרה זו – הצפיפות של פריז וברצלונה נעשית ללא בנייה גבוהה במיוחד.

כמובן שאין צורך לצופף את כל ישראל לתוך המרכז, אבל בהחלט צריך לצופף ולחזק את המרכזים האורבניים הקיימים לפני שמקימים שכונות ויישובים חדשים. היתרונות של מדיניות זו הם גם חברתיים, גם כלכליים וגם סביבתיים. אז לפני שאתם אורזים את המזוודות ועוברים לאשקלון זכרו שפתרון אמיתי לבעיית הדיור אינו גירוש הצעירים לפריפריה הרחוקה, תוך פגיעה בכלכלת ישראל, הגדלת פערים חברתיים וכרסום בשטחים פתוחים, אלא ציפוף של הערים הקיימות לטובת כולנו.

עכבר העיר הרבה יותר ידידותי לסביבה מעכבר הפרבר - ככל שהעיר צפופה יותר צריכת האנרגיה יורדת

Read Full Post »

בימים האחרונים קמפיין מפעלי ים המלח של כי"ל שוטף את שלטי החוצות ברחובות ואת הפסקות הפרסומת בתקשורת בגל עכור של חצאי אמיתות ועובדות מסולפות, ממש כאילו היו הם מלונות ים המלח רגע לפני הצפה. בתזמון לא מקרי, שבועות ספורים לפני הכרעת הממשלה על אופן תפעול ומימון קציר המלח באגן הדרומי של האגם, בחרו בכימיקלים לישראל (כי"ל) לעשות מעשה נובל אנרגי ולפמפם לנו אנרגיות חיוביות מתחת, מעל ומצדדיו של כל עץ רענן. למי שלא מצוי ברקע לקמפיין – בשבועות הקרובים עומדת הממשלה להכריע באיזה שיעור ישתתפו מפעלי ים המלח במימון "קציר המלח" בברכות האידוי של המפעלים, אשר נדרש למניעת הצפתם של המלונות באזור עין בוקק. כך, פתאום נולד לו קמפיין "מחזירים חיים" של מפעלי ים המלח, במטרה להשפיע על הכרעת הממשלה. זה אולי נראה בזבזני, אבל הקמפיין בעלות של 5 מיליון ש"ח, עשוי לחסוך למפעלים הוצאה המוערכת בלמעלה מחמישה מיליארד ש"ח. משמע לנו זה עולה יותר…

האם הקמפיין עובד? אולי זה רק אני, אבל נדמה שמאז השקת הקמפיין הסיקור התקשורתי בנושא שינה את פניו ומנסה לשמור על מראית עין ממלכתית, תוך הכרה בטענות המוצגות בקמפיין כנכונות בעיקרן גם כאשר הן שנויות במחלוקת או בלתי רלוונטיות בעליל. אולי זו תקשורת מאוזנת, אבל צריך לשאול האם העובדה שמפעלי ים המלח מפזרים תקציב פרסום של מיליונים לא משפיעה על העורכים בבואם לאשר כתבה. הסיטואציה הבעייתית הזו מגיעה לעיתים לאבסורד כאשר הסיקור בנושא ממש מוגש בחסות מפעלי ים המלח.

מצד שני, הקמפיין והסיקור התקשורתי שהוא גורר הוביל גם לתגובת נגד חזקה ומצליח להוציא הרבה אקטיביזים איכותי לרחוב ולרשת. אם עדיין לא שלחתם מכתב מחאה לרשות השנייה על אישור הקמפיין המטעה, זה הזמן להצטרף לאלפי האנשים שכבר עשו זאת, ואם פספסתם את שיבוש התרבות על שלטי החוצות אז הנה דוגמית מאתמול.

"חזירים חיים מים המלח" - כי יש דברים שצפים בכל מצב...

אל מול ניסיונות ההטיה וההטעיה מבית משרד הפרסום "אדלר חומסקי & ורשבסקי", חשוב לעבור על הטענות המוצגות בקמפין אחת-אחת כדי להבין מה בעצם כאן לא בסדר.

1. "מאז הקמת המוביל הארצי מפלס ים המלח החל לרדת" – התייבשות ים המלח אינה רלוונטית לשאלת קציר המלח שעומדת על הפרק

כיוון שמטרת הקמפיין היא לשכנע אותנו ואת חברי הממשלה שכי"ל אינה צריכה לשאת במלוא עלות קציר המלח באגן הדרומי, מנסה הקמפיין לרמוז שבעצם המדינה אשמה בבעיה ולכן היא, כלומר אנחנו, צריכה לשלם את רוב החשבון. אלא שבעיית הצטברות המלח באגן הדרומי לא קשורה בכלל להתייבשות ים המלח – זו בעיה נפרדת לחלוטין והניסיון לקשור ביניהן הוא שימוש בטיעוני קש כדי לבלבל את הציבור.

למעשה הצטברות המלחים קשורה ישירות לתהליך הפקת האשלג של מפעלי ים המלח ונובעת ממנו. המפעלים מאדים את מי ים המלח מתוך כוונה תחילה לשקע את המלחים "הזולים" הנמצאים בו בתהליך הדרגתי ומבוקר, בסדרה של בריכות אידוי מצפון לדרום, עד ליצירת תמיסת קרנליט, העשירה במלחי האשלג והמגנזיום "היקרים". התהליך הזה זול יחסית לתהליכי הכרייה וההפרדה היבשה הנהוגים בעולם, ולכן נותן למפעלי ים המלח יתרון משמעותי בעלויות הייצור ביחס למתחרים. מצד שני, מידי שנה גורם התהליך הזה לשקיעת כמויות עצומות של מלח, אשר הצטברו בים המלח במשך מיליוני שנים. בשל תהליך האידוי המהיר, שכבת מלח זו מטפסת בקצב של 20 ס"מ מדי שנה, מובילה בכך לעלייה מהירה של מפלס המים בבריכות האידוי ומאיימת להציף את המלונות שלחוף בריכת אידוי מספר 5, באזור עין בוקק.

כדי להתמודד עם בעיה זו נדרש קציר המלח היקר מקרקעית הבריכה. לא שמענו את מפעלי ים המלח מתלוננים על כך שהתירו להם מראש לעבוד בתהליך הזול הזה, אבל כאשר הם נדרשים לשלם חלק קטן מהחשבון של ההשפעות הסביבתיות שלו, הם מנסים לרמוז,תוך שימוש בטיעון לא רלוונטי, שאנחנו בכלל אלה שאכלנו את המנה העיקרית. סליחה, אבל השקשוקה הזו מלוחה מידי בשבילי.

כפי שכתבתי בפוסט הקודם קציר המלח הוא רק הסיבוב הראשון בשיקום האגם. הסיבוב השני יגיע עם ההכרעה בנושא תעלת הימים, אשר אולי תספק מענה לבעיית ההתייבשות וירידת המפלס של האגן הצפוני. פתרון תעלת הימים אינו מושלם ועתיד לגבות עלויות כבדות ולגרור בעיות סביבתיות בפני עצמו, כגון הלבנה של ים המלח כתוצאה מהיווצרות משקעי גבס, פגיעה נופית, המלחת מי תהום  ועוד. אני מציע להרגיע את כי"ל כבר עכשיו ולהגיד להם שלמרות שהם צריכים לשאת בכל המימון של קציר המלח, מוטלת עליהם רק 20% מעלות השיקום הכולל של האגם, בהתאם לחלקם בייבוש ים המלח. כי מה שהוגן, הוגן.

2. "מפעלי ים המלח מזרימים מים מהאגן הצפוני לדרומי ומחזירים את החיים לחוף שכולנו מכירים" – בלי טובות בבקשה

כאמור הזרמת המים אינה פילנטרופיה. מפעלי ים המלח חייבים להזרים את המים לבריכות האידוי באגן הדרומי כדי להמשיך לייצר אשלג. אבל אם כבר נכנסנו לנקודה הזו כדאי שנדקדק בפרטים – בריכות האידוי כשמן כן הן – מובילות לאידוי מהיר יותר של המים. לפי המכון הגיאולוגי האידוי המהיר הזה מאיץ את התייבשות ים המלח ב-20%. בהזרמת המים מהאגן הצפוני לדרומי ואידויים המהיר, מפעלי ים המלח מאיצים את ירידת מפלס ים המלח לאורך מרבית חופיו. במקביל, חלה עלייה במפלס המים בבריכת אידוי 5 (בשל שקיעת המלח ולא בשל תוספת מים) המאיימת להציף את המלונות ב"חוף שכולנו מכירים". באמת תודה רבה.

3. "לאחר הזרמת המים על ידי מפעלי ים המלח התיירות פורחת ובנגב יש 30 אלף מקומות עבודה" – חבל שלא לקחו קרדיט גם על יצירת השבר הסורי-אפריקאי

במפעלי ים המלח מועסקים כאלפיים עובדים בלבד, אז איך הגענו ל-30 אלף? פשוט מאוד – הוסיפו לתחשיב את כלל העובדים בקבוצת החברות של כי"ל והכפילו את כל העסק ב-6.5, פקטור שנקבע ב"מחקר" מטעם כי"ל כ"מקדם תעסוקה עקיף". הפקטור המנופח הזה כולל בחובו כמובן את כל תעשיית התיירות והמלונאות העומדת לפני טביעה במים המלוחים דווקא בגלל פעילות כי"ל.

למרות זאת, גם אם התחשיב מוגזם עדיין אין ספק שתעסוקה בפריפריה זה מאוד חשוב. לכן חשוב לזכור שמשפחת עופר והחברה לישראל לא יצרו מקומות תעסוקה אלו – הם רק רכשו אותם בזול מהמדינה ואז הפכו חלק ניכר מהעובדים לעובדי קבלן. ככה זה עם משפחת עופר – הם לא מפסיקים לפנק.

מה שמפעלי ים המלח שכחו לספר לנו בקמפיין הנוצץ זה שהם מעבירים לנו תמלוגים בשיעור של 5% בלבד בעבור הזכות למכור את משאבי הטבע שלנו וגם על המעט הזה יש מחלוקת. אסור גם לשכוח את הטבות המס הנדיבות מהן הם נהנים מכיוון שהם "בחרו" להקים את המפעל בפריפריה – כאילו הייתה להם איזו חלופה במרכז הארץ להפקת מחצבים מים-המלח. אז אפרופו הדיון הציבורי המתעורר בסוגיה, בימי פוסט-ששינסקי, אולי באמת הגיע הזמן לעדכן את הסכם ההתקשרות המפוקפק הזה…

ולסיום סרטון:

Read Full Post »

קורים הרבה דברים בימים האחרונים ואין לי סיכוי להתעמק בכולם, אז הנה כמה קריאות ביניים…

1. הפעימה השנייה ברפורמת התחבורה הציבורית טובה למרות הכל

כצפוי ביומיים האחרונים יש המון בלגן בתחבורה הציבורית בגוש דן. בשל דחיית קמפיין ההסברה לרגע האחרון וחוסר נגישות של המידע לציבור הנוסעים מתחולל תוהו ובוהו שם בחוץ. הנוסעים לא מבינים איזה קו הם צריכים לקחת, הנהגים לא יודעים ולא מסוגלים לשמש כמודיעין וגדודי התיכוניסטים, שעושים חלטורה של שבועיים בחופש הגדול כדיילים בתחנות האוטובוס, בעיקר מחפשים פיסה קטנה של צל להתחבא בה. אין פלא אם כן שכולם מבולבלים והכיסוי התקשורתי של הרפורמה הוא כל כך שלילי. אולם, חלק ניכר מהביקורת, דוגמת מאבק הסטודנטים לשימור קו 45 המתפתל או מאבק תושבי המשתלה נגד כניסת אוטובוסים לשכונה שלהם, נובעים מחוסר הבנה של הרפורמה או מנימביות פשוטה.

בסופו של דבר, כאשר ישקע האבק ונתרגל לקווים החדשים, נגלה שפתאום יותר קל לנו להגיע ממקום למקום. לי למשל, יצא כבר לעשות שתי נסיעות ליעדים שונים היום ושלשום, כולל החלפת קווים באמצע, והתקצר לי זמן הנסיעה ומרחק ההליכה בכמעט מחצית. אז נכון, זה לא בדיוק מדגם מייצג, אבל זה פשוט מה שקורה כשעוברים מקווי ספגטי לתחבורת מעברים בתוך מטרופולין עירוני – היעילות של הקווים עולה. צודק מי שאומר שעוד צריך לעשות הרבה – תוספת נתיבי תחבורה ציבורית עם אכיפה מוגברת, כרטוס בתחנות, הוזלת התעריפים, שילוט אלקטרוני, הנגשת מידע, הזזת התחנות לשיפור המעברים, הגדלת תדירות הקווים ופישוט נוסף של מערכת הקווים – אבל השינויים האלו הם בעיקר אינקרמנטלים ולא דורשים מהפכה נוספת. את המהפכה עשו ביום שישי האחרון, עם השינוי לתחבורת המעברים, עכשיו רק צריך להמשיך ולשפר.

עד אפס מקום. קו 61, יום ראשון, שלוש בצהריים.

2. עת לייבש ועת לקצור – על הקמפיין החדש של מפעלי ים המלח

הקמפיין התקשורתי החדש של מפעלי ים המלח מעצבן וחשוב בו זמנית. מעצבן כי הוא מראה תמונה חלקית ומסולפת של תהליך גסיסתו של ים המוות וברור שכי"ל רק מנסים באמצעותו לצבור נקודות בקרב הציבור לקראת הכרעת הממשלה על חלקה במימון קציר המלח מהאגן הדרומי של האגם. חשוב כי הוא מוציא את הדיון הציבורי על גורל ים המלח ממוספי הכלכלה והסביבה לפריים טיים.

כי"ל טוענים שהם לא הנבלים היחידים בהרס ים-המלח וחלקה של המדינה בהתייבשות האגם מוערך על ידי המכון הגאולוגי, גוף בלתי תלוי לכל הדעות, בכ-80% בעוד מפעלי ים המלח אחראים רק ל-20% מההתייבשות. הטיעון הזה הצליח לבלבל כתבים רבים ולייצר כמה סיקורים אמביוולנטיים של המחלוקת. אלא שזהו טיעון קש, שכן קציר המלח כלל לא בא לפתור את בעיית התייבשות האגם, אלא את בעיית הצטברות המלחים באגן הדרומי – בעיה אשר נגרמה באופן ישיר בשל כריית האשלג על ידי מפעלי ים המלח והיא נפרדת מבעיית ההתייבשות. לכן על כי"ל לשאת במלוא עלות הקציר – לא בגלל שאנחנו לא אוהבים טייקונים דורסניים – אלא כי המזהם צריך לשלם.

ומה לגבי ההתייבשות של ים המלח? צריך לזכור שקציר המלח הוא רק הסיבוב הראשון בשיקום האגם. הסיבוב השני והחשוב יותר יגיע עם ההכרעה בנושא תעלת הימים, אשר אמורה לתת מענה לבעיית ההתייבשות. קיימת סבירות גבוהה שגם אז יידרש מימון כבד לפרויקט. אני מציע להרגיע את כי"ל כבר עכשיו ולהגיד להם שלמרות שהם צריכים לשאת בכל המימון של קציר המלח, מוטלת עליהם רק 20% מעלות מימון התעלה, בהתאם לחלקם בייבוש. מה שהוגן, הוגן.

מזרימים חיים? סרטון "תדמית" אחר על מפעלי ים המלח – זהב לבן, עבודה שחורה

3. חוק הנפט ודליפות הנפט – תזמון זה הכל בחיים

בתזמון אירוני, ימים ספורים לאחר דחיית הצעת החוק לתיקון לחוק הנפט על ידי ועדת השרים, התרחשו להן שתי דליפות של נפט ודלק במפרץ אילת ובנחל צין. הצעת החוק נועדה לאפשר בקרה ופיקוח טוב יותר על הפקת דלק מאובנים בישראל ולמנוע בין השאר דליפות בקנה מידה גדול יותר, דוגמת האסון של BP במפרץ מקסיקו.

צירוף המקרים הזה הציף לשיח הציבורי את ההפקרות שבהחלטת הממשלה להתנגד להצעת החוק, כך שאולי מעז יצא מתוק. מצד שני, אסור לשכוח שאפילו בטיפול בדליפות בקנה מידה קטן הרבה יותר ישראל לא בדיוק מצטיינת, אז הדרך לטיפול במחדל BP הבא עוד ארוכה מאוד.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: