Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for נובמבר, 2011

אתמול נודע כי אביב לביא, כתב הסביבה של מעריב, פוטר במסגרת קיצוצים בעיתון. אלו הן חדשות רעות לשיח הסביבתי בישראל, שלביא קידם ועיצב במידה רבה. בשנים האחרונות לביא הפך להיות לכתב הסביבה החשוב, הפורה והמעמיק ביותר הפועל בתקשורת הישראלית. למעשה, עבורי מאמריו של לביא היו הסיבה העיקרית וכמעט היחידה לקרוא את מעריב ו-NRG.

לביא, חתן פרס פראט לתקשורת סביבתית, לא חשש לצאת בטוריו כנגד כמה ממוקדי הכוח בתעשייה ובממשלה. איני יודע אם לתוכן כתבותיו של לביא, אשר השפיעו במידה רבה על הצלחתם של מספר מאבקים סביבתיים בשנים האחרונות, יש קשר לפיטוריו, אבל בימים בהם עיתונאים ביקורתיים כמו קרן נויבך, רותי סיני ורביב דרוקר נמצאים על הכוונת, נדמה שמדובר כבר במגמה מדאיגה. בינתיים מעריב בוחרים לתת במה קבועה למכחיש שינוי האקלים, גבי אביטל, אולי בכדי להמחיש את הכיוון החדש אליו פונה העיתון.

אני מקווה שלביא יקבל במהרה את הבמה שהוא ראוי לה, גם אם היא לא תהיה באכסניית מעריב. עד אז אפשר להוציא קיטור בשליחת מכתב למערכת העיתון במחאה על ההחלטה האומללה.

לביא. צילום: ניר בוקסנבאום

Read Full Post »

פיצוץ צינור המים בדרך נמיר לפני שלושה ימים, יחד עם עומסי התנועה והפסקות המים שנגרמו בעקבותיו, הם תזכורת לפצצת זמן רטובה הרוחשת מתחת לרחובות ערי ישראל. מרבית מערכות אספקת המים והביוב בישראל הוקמו סביב קום המדינה וחלקן, כמו בתל אביב, אף קודם לכן. במשך שנים המערכות הללו פעלו ללא תחזוקה נאותה וכיום, במקומות רבים, נמצאות מערכות אלה במצב של בלאי מתקדם. ישראל אינה לבדה בסירה הדולפת הזו ולמעשה בכמעט כל ערי המערב הוותיקות הצנרת מתפוררת. על פי הערכות ה-OECD ארה"ב תאלץ להשקיע 23 מיליארד דולר כל שנה בתחזוקת תשתיות המים שלה בכדי לשמור על רמת הביצועים הנוכחית שלהן והבלתי מזהירה גם כך. בערים אירופאיות דוגמת פריז, לונדון או רומא המצב גרוע עוד יותר ועשרות אחוזים מכלל תפוקת המים אובדים בשל דליפות.

על פי מחקר של מוסד שמואל נאמן, אשר פורסם על ידי ד"ר אופירה אילון ב-2009, צנרת דולפת וישנה ברשויות המקומיות גורמת לאובדן של כ-64 מיליון קוב מים שפירים בישראל בכל שנה, שהם כ-10% מכלל הצריכה של משקי הבית העירוניים. בחלק מן הרשויות דלף המים מגיע גם ל-25% ויותר. זאת בנוסף לכמאה מיליון קוב של ביוב שהולך לאיבוד ברשויות המקומיות אי-שם בדרך למכוני הטיפול בשפכים, או כמו שאילון מנסחת זאת:

"בעוד שבתחום המים (השפירים), לרשויות יש מניע כלכלי למניעת דליפות ולהחלפת מדים מקולקלים, על מנת למקסם את הגבייה עבור מים שנצרכו. בתחום הביוב, יש לרשויות אינטרס, לכאורה, 'לאבד' בדרך ביוב ושפכים המוזרמים לטיפול במכוני טיהור שפכים. הרשויות נדרשות לתשלום עבור כל מ"ק ביוב המועבר לטיפול, והגם שמכוני טיפול שפכים רבים מתלוננים על בעיות של העברת כספים מצד הרשויות, ברור שכל מ"ק ש'אובד' בדרך הוא, למעשה, חסכון תקציבי ישיר עבור הרשות."

במובנים מסוימים, העובדה שלעיריות נוח 'לאבד' חלק מתפוקת הביוב היא מדאיגה אפילו יותר מהרשלנות שבאובדן מים שפירים. שכן בנוסף לעובדה שהביוב בחלקו הגדול עובר טיהור המאפשר שימוש חוזר בו כקולחין לחקלאות, המחליפים אפקטיבית צריכה של מים שפירים, הביוב הדולף מזהם גם מאגרי מים שפירים ובכך מצמצם עוד יותר את כמות המים הנקיים הזמינים לנו.

הזנחה זו אינה כורח המציאות – רק לפני שבוע וחצי התקיימה בישראל תערוכת 2011 WATEC הבינלאומית לטכנולוגיות מים. בין הטכנולוגיות הישראליות שהוצגו בתערוכה ניתן היה למצוא מגוון רב של אמצעים מתקדמים לניטור ואיתור של דליפות במערכות מים עירוניות. באופן אירוני חלק גדול מטכנולוגיות אלו מעולם לא נוסו בצנרת של רשויות מקומיות ישראליות.

דוגמה שממחישה את הפוטנציאל המבוזבז, מספקת לנו עיריית רעננה, צדיקה בסדום, שהתקינה מערכות לניטור דליפות בזמן אמת בצנרת המקומית, והצליחה לצמצם את הדלף העירוני פי שלוש. היוזמה תפסה שלוש ציפורים במכה אחת – גם צמצמה עלויות לעירייה, גם השיגה חסכון למשק המים הישראלי המתייבש וגם סיפקה אתר ניסוי מעשי למיזמים ישראלים חדשניים בתחום, ובכך סייעה להם בשיווק הטכנולוגיה המוכחת לחו"ל. אילו מדינת ישראל הייתה מעודדת ותומכת במיזמים מסוג זה בעיריות נוספות, ניתן היה לחסוך מאות מיליוני ש"ח ועשרות מיליוני מטרים מעוקבים של מים מדי שנה ואף לקדם ייצוא של טכנולוגיות ישראליות לחו"ל. אולי גם לא היינו סובלים מעומסי תנועה בכל גוש דן בשבוע האחרון, אשר סביר להניח כי הם לבדם עלו למשק פי כמה מכלל מהעלות הנדרשת.

פיצוץ הצינור. צילום: YNET

Read Full Post »

היום נפל דבר בבית המשפט העליון. לא מדובר בחקיקה החדשה והשנויה במחלוקת של חוק גרוניס או חוק הוועדה למינוי שופטים. אלא דווקא בפסיקה לכאורה שולית, שהתחילה את דרכה כערעור על ארבעה דו"חות חנייה רגילים בת"א, אותם קיבל תושב אשר חנה באדום לבן. התביעה התגלגלה לבית משפט השלום, משם לבית המשפט המחוזי והגיעה לבסוף, בערעור שלישי, עד לערכאה השיפוטית הגבוהה ביותר בישראל. הנהג טען בפני השופטים כי הקנסות שהוטלו עליו אינם מוצדקים משום שהוא נאלץ לחנות באופן בלתי חוקי בשל מצוקת החנייה בת"א. בתי המשפט השלום והמחוזי דחו טענה זו וקבעו כי אין במצוקת החנייה להצדיק חנייה אסורה. אולם, בפסק הדין "רייטר נגד מדינת ישראל ועיריית תל אביב" שניתן היום, הפך השופט אליקים רובינשטיין את שתי הפסיקות הקודמות וקבע כי יש להפחית כשליש מגובה הקנס משום ש"אין הרשות (המקומית) פטורה מחובתה לעשות למקסום מקומות החניה לתושבים, כדי שכיסם לא יינזק יתר על המידה".

בפסיקה זו מעגן רובינשטיין את הזכות לחנייה – זכות שכנראה רק בטעות או בשל שכחה לא נכללה בהכרזת האומות המאוחדות לזכויות אדם, לצד זכויות משניות יותר כגון הזכות לביטחון או הזכות לחופש. מסתבר שזכות יסוד זו לחנייה בחינם, היא חיונית בכדי "שכיסם של התושבים לא יינזק יתר על המידה". אלא שהחנייה הזו ב"חינם" עולה לנו ביוקר. בכדי לספק מקום חנייה בחינם בלב תל אביב, העירייה מעבירה למעשה כ-6 מטרים רבועים של שטח ציבורי יקר לידי בעלי רכב פרטי. מחיר של חנייה פרטית בתל אביב יכול להגיע בקלות למאות ש"ח בחודש, עליהם העירייה מוותרת בכדי לסבסד חנייה לתושבים מבוססים, בעלי רכב פרטי, על חשבון תושבים ללא רכב. בתמורה לסובסידיה רגרסיבית זו, אנו מקבלים הרבה יותר רכבים פרטיים בעיר, יותר גודש תנועה, יותר זיהום אוויר ויותר תאונות דרכים. החלופה היא כמובן גביית מחיר מלא בעבור האפשרות לחנות בלב העיר ושימוש בהכנסות אלו לקידום תחבורה ציבורית יעילה, ירוקה והוגנת.

דוגמה טיפוסית למימוש זכות היסוד לחנייה בחינם

נ.ב. – תודה לאליאב על ההפניה לפסק הדין.

Read Full Post »

1. כלכליסט מפגיזים עם שתי כתבות עומק מצוינות. הראשונה על כלכלת התירס העולמית, היקפה והסיכונים שהיא מגלמת בתוכה. השנייה על החשיבות של פיתוח עירוני מקומי לקידום המשק, המגיעה לקראת כנס אשקלון של עמותת מרחב לפיתוח עירוני כמנוע לצמיחה כלכלית, אשר יערך בסוף החודש ויראה כי פיתוח המתמקד במרכזי ערים הוא לא רק סביבתי יותר אלא גם מאוד משתלם כלכלית.

2. החודש התפרסם גיליון חדש של כתב העת "אקולוגיה וסביבה". בין השאר בגיליון: רב שיח על חוק קרקעות מזוהמות הנמצא על שולחן הכנסת; סדרת מאמרים על השיח הסביבתי במחאה החברתית או יותר נכון על העדרו, כולל ראיון מפוכח עם רגב קונטס, ממובילי המחאה; ותמונה השווה אלף מילים על נזקי שיטפון חריג בעוצמתו בנחל ניצנה.

3. המכללה החברתית כלכלית פותחת החודש סמסטר לימודים חדש עם מגוון קורסים הפתוחים לציבור ברחבי הארץ בנושאים חברתיים, כלכליים וסביבתיים. גם אני לוקח חלק בפעילות ואדבר על כלכלה סביבתית במסגרת הקורס "עולם אחר הוא אפשרי".

4. ביל גייטס במאמר מערכת בכתב העת המדעי היוקרתי סיינס, על הצורך בהשקעה ממשלתית בפיתוח אנרגיות נקיות. גייטס קורא לממשלת ארה"ב לבטל את הסובסידיות לצריכת אנרגיה במגזרם שונים ולהטיל מס פחמן בכדי לממן את המחקר והפיתוח של טכנולוגיות ירוקות חדשות. למי שנעדר מנוי או גישה לכתב העת המדעי, ניתן לקרוא את המאמר המלא בבלוג של גייטס.

5. גרינפיס ישראל יוצאת מחר בקמפיין לקידום מחזור הפסולת האורגנית ברשויות המקומיות תחת הסלוגן "תפסיקו למחזר הבטחות ותתחילו למחזר זבל!". ראשונה על הכוונת היא עיריית ירושלים, הרשות המקומית הגדולה בישראל. כיום מתוך 251 רשויות מקומיות רק 31 הצטרפו לפרויקט המחזור של המשרד להגנת הסביבה והגישו בקשה לסיוע בהפרדת פסולת במקור.

6. עמוד פייסבוק חדש לבלוג – אתם מוזמנים לעשות לייק

7. הסופר והאקטיביסט צ'יפ וורד מרחיב במאמר באלג'זירה את קריאת המחאה העולמית תחת הכותרת "Nature is the 99%".

8. חברת ההכנה לפסיכומטרי, "לחמן", מתעקשת למתג את נוסעי האוטובוסים כלוזרים על גבי אוטובוסי דן עצמם. מבחינתי הם קיבלו ציון נכשל.

9. פרק חדש בסדרת הסרטונים "story of stuff", על כלכלת המאובנים של ארצות הברית, עושה פופולריזציה למושגים מרכזיים בכלכלה סביבתית וצדק חלוקתי:

Read Full Post »

הערה: בכדי לצפות בכל הסרטונים המוטמעים בפוסט זה מומלץ להשתמש בדפדפן כרום או שועל-אש.

בימים אלו משודרת בערוצים המסחריים פרסומת די מציקה של תאגיד המחזור אל"ה, לקידום המחזור של בקבוקי פלסטיק. בפרסומת המתהדרת בסלוגן "אם לא תמחזר יבוא שוטר", מתפרצים כוחות ימ"מ מלאי עזוז אל ביתו של אזרח עצל, שזרק בקבוק פלסטיק לפח רגיל במקום לפח המחזור. תשדיר קצת אינפנטילי זה מצטרף לתשדיר קודם של תאגיד אל"ה, בו הוצג אדם לוזר למראה, אשר שפיותו מוטלת בספק, נוסע באוטובוס ומתייסר על כך שלא זרק בקבוק פלסטיק לפח המחזור כמה תחנות קודם לכן. מחבק העצים המיוסר נרגע לבסוף רק לאחר שהוא נמלט בסערה מן האוטובוס ורץ כמה קילומטרים חזרה בכדי לנבור בפח האשפה, לחלץ משם את בקבוק הפלסטיק האובד ולהעבירו למקומו הנכון בכלוב המחזור הייעודי, כאשר כולו מתנשף ומיוזע באופן בלתי סקסי בעליל. בהפוך על הפוך הקריין מסביר לנו כי "זה מטורף לא למחזר", אבל משום מה אני נותר עם התחושה שהמטורף בכל הסיפור הזה הוא בכלל חבר בצוות הקופירייטרים.

כל זה היה יכול להיות משעשע לולא מחזור פסולת היה נושא רציני. ישראל היום ממחזרת פחות מרבע מכלל הפסולת שהיא מייצרת, זאת לעומת שיעור מחזור הקרוב ל-90% בהולנד למשל. הפסולת המוטמנת, שאינה ממוחזרת, הופכת למפגע תברואתי, דולפת למי תהום, פולטת גזי חממה ומזעזעת מערכות אקולוגיות. כל אלו עולים למשק מידי שנה מיליארדים בעלויות ישירות ועקיפות. זאת כאשר החלופה היא להפוך את הזבל לכסף, פשוטו כמשמעו. מכיוון שהרחבת היקפי המחזור מחייבת בין השאר יצירת שינוי משמעותי בדפוסי ההתנהגות של צרכנים, לקמפיינים פרסומיים מסוג זה תפקיד מכריע. למרות זאת, לא רק שהקמפיינים הללו לא מציגים אף אחת מתועלות המחזור באור חיובי, הם גם מציגים את אלו שממחזרים או מתלבטים אם למחזר באור שלילי כלוזרים או פחדנים.

זה כמובן לא חייב להיות כך ואפשר לקחת את הדוגמה של תשדירי המחזור של עיריית סן פרנסיסקו (עם יעד מחזור של 100%), בה פונים אל הציבור בגובה העיניים ומדגישים את האספקטים החיוביים שבמחזור. גם סדרת התשדירים "מתחילים לחשוב ירוק" של המשרד להגנת הסביבה, בכיכובו של ראש הדשא, טל פרידמן, עושה את העבודה לא רע ומדגישה את התועלת הכספית החיובית שיש בהתנהלות מודעת יותר לסביבה (למרות שלא ברור מדוע לשכת הפרסום הממשלתי העלתה רק סרטון אחד מהסדרה לצינור ובכך הגבילה את הוויראליות של הקמפיין).

יחד עם זאת, נושאים סביבתיים רבים הם מטבעם קשים להסברה. פרופ' דן אריאלי, אשר סקר תגובות של אנשים לקמפיינים ציבוריים, מציין בהרצאותיו שההתחממות הגלובלית כתוצאה מפליטת גזי חממה, היא דוגמה לבעיה שכמו תוכננה בכדי להקשות על הסברתה – זיהום שאיננו רואים או מריחים, המשפיע באופן הדרגתי על פני עשרות שנים, בדרכים שאינן ברורות למרביתנו והטיפול בו דורש שינוי דרמטי באורח חיינו. לא פלא אם כן, שקמפיינים העוסקים בנושא פונים לעיתים קרובות לאסטרטגיה של הפחדה, שלא ברור אם היא יותר משתקת ומנכרת ממה שהיא משכנעת.

דוגמא קיצונית לכך היא הקמפיין האינטרנטי הכושל של ארגון 10:10 הבריטי, הקורא להפחתת 10% מפליטות הפחמן כל שנה. בקמפיין, שאינו מיועד לבעלי קיבה חלשה, המתהדר בסלוגן "בלי לחץ!", מורה בבית ספר יסודי מפוצצת ילדים המסרבים לרתום כתף ולעזור בהפחתת פליטות פחמן. כן, כן… הילדים מתפוצצים. הקמפיין עורר כל כך הרבה תרעומת שסדרת התשדירים הכלולים בו הוסרו מערוץ היוטיוב של הארגון כמעט מיד (אך הם כמובן עדיין זמינים ברשת) בליווי התנצלות והבטחה לחקור את הטעות. גישה גרפית דומה, עם פחות יסורי מצפון, נקט הארגון הלוחמני "Plane Stupid", הפועל לצמצום תעופה אווירית בשל תרומתה לפליטת גזי חממה. בסרטון נראים דובי קוטב נופלים מהשמיים ומתרסקים על הקרקע בהילוך איטי ובפירוט רב, בכדי להמחיש כמה טונות של פחמן דו-חמצני נפלטים בכל טיסה ומה השפעתם.

אז מה בכל זאת עובד? קמפיין "אמת מטרידה" של אל גור הצליח איפה שרבים נכשלו, כנראה דווקא בגלל ההתעקשות שלו לעסוק בנתונים ובעובדות קשות. גם הקמפיין של תנועת 350, המתמקדת במדד כמותי יחיד כמטרה, עושה עבודה יפה ומצליח להניע לפעולה אזרחית מיליוני אנשים ברחבי העולם ולהשפיע על החלטות פוליטיות משמעותיות. וכמובן שדוגמניות שמתפשטות כנגד ההתחממות הגלובלית גם עוזרות לפעמים…

Read Full Post »

1. לקראת ועידת דרבן לשינוי האקלים, האסימונים נופלים חזק בדו"ח חדש של סוכנות האנרגיה המנבא שחורות וצופה כי נקודת האל-חזור לעלייה דרמטית ובלתי הפיכה בטמפרטורת כדור הארץ היא ממש מעבר לפינה. הדו"ח גם מנתח את ההשפעות הצפויות של האסון בפוקושימה על עתיד האנרגיה הגרעינית בעולם.

2. דרור פויר בטור אופטימי ואולי קצת נאיבי לכבוד התינוקת השבעה מיליארד

3. אתמול בצהרים הוזנק השולחן העגול הרב מגזרי המהווה את יריית הפתיחה לתהליך גיבוש תוכנית אסטרטגית לצמיחה ירוקה בישראל. התהליך, בו אני מעורב, יסתיים במאי 2012 ויתווה תוכנית לאומית לקידום "צמיחה ירוקה", כלומר שגשוג כלכלי-חברתי בר קיימא שאינו פוגע בנכסי הטבע. המפגש הראשון, במעמד שר הגנת הסביבה ושר התמ"ת, היה אינטנסבי ומבטיח, כאשר מנכ"לים של משרדי ממשלה, ראשי ארגוני סביבה, תעשיינים ושאר בעלי עניין ישבו יחדיו ודיברו על האתגרים וההזדמנויות למימוש צמיחה ירוקה.

4. סיבוב אחרון ודי? האם שארית חולות סמר תנצל מכפות הדחפורים?

5. רז גודלניק בכתבת רקע על השחיתות העומדת מאחורי פרויקט צינור הנפט KEYSTONE XL. המאבק בצינור הנפט, אשר אמור להוביל נפט שהופק בהליך הרסני במיוחד מחולות הזפת בקנדה אל ארה"ב, הפך לאחד המאבקים הסביבתיים הבולטים ביותר בימים אלו. המאבק בצינור מסתמן כהצלחה ובנייתו של הצינור עוכבה עד לבחינה מחדש ולמעשה מדובר בגניזת התוכנית. למרות זאת, אל מול פרשה זו עולה השאלה האם עידן שיא תפוקת הנפט הוא בשורה טובה או רעה למאבק בשינוי האקלים וההגנה על הסביבה, כאשר חברות הנפט פונות לאלטרנטיבות מלוכלכות ומזהמות עוד יותר מבעבר בשל מחירי האנרגיה המאמירים.

6. פרופ' יואב יאיר מדבר על הפוליטיקה ודרכי הפעולה של מכחישי שינוי האקלים

7. אי-צדק סביבתי נוסח אפריקה, שכנראה לא תשמעו עליו בחדשות – כיצד חברת הנפט של הרסה את פרנסתם של עשרות אלפי תושבי ניז'ר באפריקה.

8. קרנפים שחורים מעופפים בסרטון חדש של WWF על המבצע לשימור היונק הנדיר:

Read Full Post »

אתמול, במסיבת עיתונאים צפופה בבית ציוני אמריקה בתל אביב, פרסם  ה-OECD, ארגון המדינות המפותחות, את דו"ח הביצועים הסביבתיים הראשון של מדינת ישראל (תקציר הדו"ח בעברית). בשנים האחרונות ה-OECD קידם מאוד את העיסוק במדיניות סביבתית בעולם וכשליש מפעילותו מתמקדת בנושא, מתוך תפיסה הוליסטית של פיתוח כלכלי-חברתי-סביבתי. הדו"ח הנוכחי מספק סקירה חיצונית ובלתי תלויה של מגוון סוגיות סביבתיות, בתוספת המלצות קונקרטיות לרפורמות בתחומים שונים. הנימוס האירופאי המאפיין את הדו"ח בלבל במקצת כמה מכלי התקשורת הישראליים, אשר סיקרו את האירוע ומיהרו לצאת בהודעות על כך שישראל זוכה לציון לשבח מה-OECD על ניהול משק המים ויישום מדיניות מס סביבתית משמעותית. אולם, בין המחמאות האדיבות, התמונה האמיתית העולה מהדו"ח היא מדאיגה. בתרגום לעברית מזרח תיכונית הדו"ח בעצם אומר – "אולי עשיתם כמה צעדים בכיוון הנכון, אבל זה עדיין מעט מידי ואם לא תתעשתו זה יהיה גם מאוחר מידי".

אכן ישראל זכתה לדירוג גבוה ביעילות הניצול של משאבי המים שלה, אולם זאת בהשוואה למדינות שברובן לא קיים מחסור דומה במים ולכן אין בהן צורך להתייעלות מעין זו. מנגד, הדו"ח מזכיר לנו שאיכות המים בישראל הולכת ופוחתת עד לרמות מסוכנות, מצביע על כך שישנה שאיבת יתר ממקורות מים המאיימת על אספקת המים בעתיד, מראה פגיעה במערכות אקולוגיות שזרימת המים בהן הידלדלה או נפסקה כליל, ומציין כי הפתרון של התפלת מים רחבת היקף הוא בעייתי, כולל השפעות סביבתיות חיצוניות שטרם כומתו ועלול להתייקר משמעותית עם העלייה במחירי האנרגיה.

בזירת המיסוי הירוק ישראל דורגה גבוה לכאורה – 10% מגביית המיסים יוחסה למיסים סביבתיים. אלא שבבחינה של מרכיבי המיסוי הללו מתברר שמס הקנייה על הדלק תופס חלק מרכזי ב"מיסוי הירוק" הזה, למרות שהרציונל להשתתו אינו סביבתי בעיקרו, אלא תקציבי. על כך יעידו הקלות המס על הסולר בתעשייה והקלות המס על הוצאות רכב, הנשללות ממי שמוותר על הרכב הפרטי ועובר לתחבורה ציבורית. הנתונים גם  מראים כי  העלאת המס על הדלק אינה מקטינה משמעותית את הנסועה ברכבים, בשל העדר אלטרנטיבה ראויה בתחבורה הציבורית.

גם בחזיתות נוספות ישראל מקבלת חופן של כרטיסים אדומים – ניהול האכיפה הסביבתית נתקע בשלבי יישומו ברשויות המקומיות, המגוון הביולוגי בסכנה בשל העדרם של מסדרונות אקולוגים וריבוי של עקות פיתוח על השטחים הפתוחים, היקפי מחזור הפסולת נמוכים בהרבה מהפוטנציאל, זיהום האוויר עדיין גבוה ועוד מיני מרעין בישין המחממים את הלב ומגדילים את הסיכוי ללקות באסתמה.

דו"ח ה-OECD: ציון נכשל עטוף בנימוס אירופאי

Read Full Post »

Older Posts »

%d בלוגרים אהבו את זה: