Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for דצמבר, 2011

הלילה, עם חגיגות השנה האזרחית החדשה, בעת נשיקת הסילבסטר, נציין אירוע נוסף – כניסתו לתוקף של איסור המכירה על נורות ליבון בישראל. בהתאם להחלטת ועדת הכלכלה מפברואר, החל ממחר תיאסר מכירתן של נורות ליבון בהספק מעל 60 ואט. הרציונל להחלטה פשוט – נורות ליבון מבזבזות יותר מ-95% מהחשמל שהן צורכות בצורת חום, לכן החיסכון הצפוי למשק מהחלפתן בנורות יעילות יותר מוערך בלמעלה משני מיליארד שקל בשנה. החלטות ברוח דומה נכנסו לתוקף בשנים האחרונות גם בארה"ב ובאירופה, כך שישראל פשוט מיישרת קו עם האופנה בעולם.

על פי רוב ההחלפה של נורות משתלמת כמובן גם מנקודת מבטו של הצרכן הפרטי. על פי תחשיב של BDO משק בית טיפוסי יחסוך כאלף ש"ח בשנה מהחלפת נורות ליבון בנורות פלואורסצנטיות קומפקטיות מקבילות (CFL). מחישוב דומה שערכתי על פי המחירים באתר זאפ ותעריפי החשמל כיום – משתלם להחליף נורת ליבון בנורת CFL אם היא צפויה לפעול יותר מ-900 שעות – פחות מאורך החיים הממוצע של נורת ליבון רגילה. ברור שעם עליית מחירי החשמל וירידת מחירי הנורות החסכוניות, היתרון שבהחלפה רק ילך ויגדל. דווקא בשל כך הטלת האיסור נראית לי לא מידתית ובלתי הכרחית.

השוואה בין עלות השימוש בנורות עם עוצמת תאורה דומה: נורת ליבון בהספק 60W (מחיר קניה: 2.5 ש"ח, אורך חיים ממוצע: אלף שעות), נורת CFL בהספק 13W (מחיר קניה: 25 ש"ח, אורך חיים ממוצע: עשרת אלפים שעות) ונורות LED בהספק 7W (מחיר קניה: 160 ש"ח, אורך חיים ממוצע: מעל 35 אלף שעות). תעריף החשמל לקוט"ש: 54 אגורות.

ישנן שלוש אסטרטגיות מרכזיות להשפעה על דפוסי קנייה של צרכנים: רגולציה ישירה כגון איסור מכירה, תמריץ כלכלי כגון מס קנייה או סבסדוד, והנגשת מידע לצרכן בכלים כגון דירוג אנרגטי או תו ירוק. יש הגיון באיסור מוחלט על מכירה של מוצר, כאשר המוצר גורם לנזק רב לצרכן או לחברה וללא האיסור ימשך השימוש בו. אולם כאשר הנזק אינו דרמטי והוא נופל גם כך בחלקו הגדול על הצרכן דרך מחירי החשמל, הגיוני יותר להשתמש בשני הכלים האחרונים.

במקום לאסור באופן מוחלט על מכירת נורות ליבון ניתן היה פשוט להטיל עליהן מס קנייה, אשר ישקף את הנזק הסביבתי החברתי שבבזבוז החשמל, כפי שעושים במכירת סיגריות או רכבים. במקביל לכך היה  ניתן להדגיש את ערכו של החסכון במעבר לנורות חסכוניות על גבי העטיפה של הנורות ובקמפיינים בתקשורת – כפי שעושים כבר היום באופן חלקי.

שימוש בכלים אלו לעידוד הרכישה של נורות חסכוניות היה משיג אפקט דומה בעוצמתו והיה ניתן להחיל אותו באופן רחב יותר, מהר יותר ולהתאימו לפי הנדרש בהתאם לתגובת השוק. לכן מבחינה פוליטית גם היה קל יותר לממש אותו מוקדם יותר ועל טווח רחב יותר של נורות ומכשירי חשמל אחרים. בנוסף, קהלים אשר הנורות החסכוניות אינן מתאימות לצרכיהם, למשל צרכנים העושים שימוש בדימרים או בנורות הנדלקות לפרקי זמן קצרים במהלך היום (חדרי מדרגות, מעליות, …), היו נותרים עם אלטרנטיבה סבירה, גם אם מעט יקרה יותר. את המס הנוסף אשר היה מגיע לקופת המדינה ניתן היה להפנות להפחתת המע"מ על הנורות החסכוניות או למיזמים אחרים של התייעלות אנרגטית.

יחד עם זאת, התקנות החדשות, גם אם הן מעט דרקוניות ואפילו פופוליסטיות, הינן צעד בכיוון הנכון ויחסכו לנו הקמה של תחנות כוח נוספות ושריפת מליוני טונות של דלקי מאובנים – סיפתח לא רע לשנה החדשה.

Read Full Post »

אולי זו לא הפרשנות המקובלת לסיפור נס חג החנוכה, אבל בימים טרופים אלו של מחירי אנרגיה מאמירים, התחממות גלובלית וחבלה חוזרת ונשנית באספקת הגז לישראל, האגדה על פך השמן הקטן, אשר סיפק חומר בעירה למנורת בית המקדש במשך שמונה ימים, ראוי לה שתקבל נופך עדכני וסביבתי מעט כסיפור על התייעלות אנרגטית. החשמונאים הדגימו לנו יפה כיצד אפשר לעשות יותר בפחות ואפילו להתגאות בכך כבנס אלוהי. כמובן יש גם לציין שהם לא השתמשו בדלק מאובנים בכדי להדליק את המנורה, אלא בביו-דיזל זיתים טהור, משמע למנורת בית המקדש היתה טביעת רגל פחמנית אפס – מנורה ירוקה להתפאר. יתכן שחכמי התלמוד הבבלי יחלקו עלי, אבל נדמה לי שהאתוס הסביבתי מתלבש יפה על מסורת החג.

התיעלות אנרגטית היא דרך המלך הסביבתית המודרנית – היא כדאית גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה חברתית. האנרגיה הזולה ביותר היא האנרגיה שלא נצרכה. חשבון חשמל קטן יותר משמעותו יותר הכנסה פנויה למשקי הבית – הבדל שיכול להיות משמעותי ביותר עבור העשירונים התחתונים. לכן, לפני שאנו מדברים על הקמת תחנות כוח חדשות או אפילו סבסוד של אנרגיות מתחדשות, צריך קודם כל לוודא שאנחנו מנהלים את האנרגיה שאנו מפיקים בצורה נכונה ויעילה.

מובן שיש גבול להתייעלות אנרגטית – משתלם להתייעל עד אשר הערך השולי של החיסכון שווה לעלות השולית של הפקת האנרגיה בצירוף עלויות סביבתיות. אבל אנחנו רחוקים מיעד זה כמרחקנו משלום אזורי במזרח התיכון ולישראל יש עוד דרך ארוכה לעשות עד שנגיע לשם. התוכנית הקיימת של הממשלה להתייעלות אנרגטית, מדברת על 20% חסכון אנרגטי במשק החשמל עד 2020 ביחס לתרחיש עסקים כרגיל – יעד שמשמעותו היא האטה בלבד בקצב הגידול של צריכת החשמל. אנחנו כמובן יכולים לכוון גבוה יותר.

תכנון עירוני המפחית נסועה ברכב פרטי וכמובן קידום תחבורה ציבורית ראויה, צפויים להפחית באופן משמעותי את צריכת הדלקים לתחבורה. ביטול של סובסידיות מזיקות המעודדות שימוש ברכב פרטי והטבות המס המופלגות הניתנות לשימוש בסולר בתעשייה גם הן יקדמו אותנו לכיוון הנכון וגם יתרמו לחלוקה הוגנת יותר של נטל המס. בידוד תרמי של מבנים, עשוי להקטין בעשרות אחוזים את צריכת האנרגיה לחימום וקירור של מבנים ולחסוך אלפי שקלים בשנה למשק בית ממוצע, אם רק ניצור את התשתית המימונית והמשפטית בכדי לקדם יוזמות מעין אלו. האפשרויות להתייעלות הן רבות ורק מקצתן מיושמות בקנה מידה רחב כיום. הגיע זמן ללמוד משהו מהמכבים ולהתחיל לחסוך.

סמל להתייעלות אנרגטית מול הכנסת

Read Full Post »

בשעה טובה, לאחר פגרה ממושכת, הפורום לתכנון עירוני של עמותת מרחב מתכנס מחדש ביום חמישי הקרוב. הפורום יתכנס מידי שבועיים, במתכונת הרגילה, לדיונים על עירוניות מתחדשת ותכנון עירוני. המפגשים פתוחים וכולם מוזמנים להצטרף.

על הפרק במפגש הקרוב, כמעט חצי שנה לאחר השקת הרפורמה בתחבורה הציבורית, דיון פתוח עם חברי "תחבורה בדרך שלנו" שפועלים ללא לאות לשיפור התחבורה הציבורית בישראל. יום חמישי הקרוב (8.12) בשעה 18:30 במשרדי עמותת מרחב, שדרות יהודית 33, ת"א. להתראות שם.

כשתחבורה בדרך שלנו בשטח - אגד במתח

Read Full Post »

עם סיום השבוע הראשון של ועידת האו"ם לשינוי האקלים בדרבן שבדרום אפריקה תחושת ההחמצה הולכת ומתגברת. כפי הנראה פרוטוקול קיוטו מ-97, להפחתת פליטות פחמן, אשר תוקפו יפקע תוך פחות משנה, לא יורחב ואף לא יוארך בוועידה זו. אפילו האיחוד האירופי, הגוף היחיד כמעט שפעל ברצינות להגשמת יעדי הסכם קיוטו, מציע בפשרנות לדחות קבלה של הסכם מחייב חדש עד ל-2015, מתוך הבנה שכרגע אין פרטנרים להארכת והרחבת ההסכם. ארה"ב, המחושקת על ידי הרפובליקנים בקונגרס והמשבר הכלכלי, מובילה את ההתנגדות לכל הסכם מחייב. מן העבר השני, המדינות המתפתחות ובראשן סין והודו, מסכימות להאריך את קיוטו אך מסרבות לקחת על עצמן התחייבויות במסגרתו, למרות שמאז ניסוח הסכם קיוטו הן הפכו למזהמות הראשונה והשלישית בעולם. כך נראה שהמאמצים להפחית או לפחות להאט את הגידול בפליטות גזי החממה יעלו חרס.

יחד עם זאת, בהמשך להבנות שהושגו בוועידה הקודמת בקנקון, יש הסכמה מסוימת להקמתה של קרן השקעות ירוקות בין לאומית, בהיקף של 100 מיליארד דולר בשנה. קרן זו תשקיע בעיקר במדינות מתפתחות ובמדינות הנפגעות ביותר מהשפעות שינוי האקלים, כגון מדינות האיים הנעלמות בהדרגה מתחת לפני האוקיינוסים. קרן זו תסייע למדינות העניות ביותר באדפטציה לשינוי האקלים – בהערכות לשינויים האקלימיים שכבר קרו ועתידים לבוא. בהחלט יש צורך חיוני בהשקעות אלו לנוכח משברים הומניטריים בקנה מידה בלתי נתפס, אשר כבר מתרחשים כתוצאה משינויי אקלים מקומיים הגורמים לבצורות או הצפות ומובילים לרעב המוני באפריקה ובאסיה. אגב, ישראל צפויה להרוויח בגדול מהקמתה של קרן שכזו, בשל הובלתה בטכנולוגיות מים וחקלאות, בהן יושקעו רבים מכספים אלו.

ועידת דרבן מדגימה את מלכוד 22 של שינוי האקלים – עד שהמשבר אינו מכה במלוא עוצמתו, קשה לשכנע את המנהיגים בצורך לבצע צעדים משמעותיים בכדי למנוע אותו, ומצד שני כאשר המשבר כבר מכה ופוגע בכלכלה וביציבות הפוליטית, קשה לאתר ולהסיט משאבים בכדי לטפל בו. הוועידה גם מעלה שאלות קשות של צדק חלוקתי וסביבתי, שכן עקרונות פרוטוקול קיוטו, שעל בסיסו נערך המשא ומתן, מתעדפים מדינות אשר בתחילת שנות ה-90 פלטו הכי הרבה גזי חממה לנפש, או במילים אחרות את מערב אירופה וצפון אמריקה, ודווקא הן אלו שזכאיות על פי הפרוטוקול למכסה הגבוהה ביותר של פליטות לנפש. כלומר מי שהיסטורית פלט יותר גזי חממה וגרם להתחממות הגלובלית הרוויח. אין פלא שהמדינות המתפתחות אינן מעוניינות בהחלת התחייבויות על עצמן על בסיס הסדר מפלה שכזה והן דורשות הסדר המשקף עקרונות של צדק ופיצוי היסטוריים, אשר אין שום סיכוי שהמדינות המפותחות יסכימו לספק.

על רקע תמונת מצב זו, לאחר שבוע בו עמל הדרג המקצועי מהמדינות השונות לקדם טיוטות למסמכי סיכום אפשריים, בשבוע הקרוב יצטרפו הפוליטיקאים לפקידים ויכריעו איזו בשורה, אם בכלל, תצא מהוועידה. לעדכונים נוספים ניתן לעקוב אחר הבלוג החדש "אקלים ישראלי" אשר עוקב באופן שוטף אחר ההתפתחויות בוועידה.

סוף לקיוטו בדרבן?

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: