Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for מרץ, 2012

האם מכרות הזהב בעולם מתרוקנים? כך על פי מאמר שהתפרסם החודש במגזין המדעי היוקרתי Science אשר מזהיר כי האנושות הגיעה לעידן שיא תפוקת הזהב. סימנים רבים מעידים על כך שעליית מחירי הזהב בה חזינו בשנים האחרונות, אינה רק סימפטום לחוסר הוודאות הכלכלית בעולם אלא נובעת גם מקושי הולך וגובר בהפקת המתכת היקרה.

זהב, כמו כל משאב מתכלה אחר, צפוי להגיע לשיא של תפוקה אשר לאחריו כמות הזהב המופק ממכרות ומקורות טבעיים אחרים תלך ותפחת. דפוס טבעי זה, המוכר לרבים על רקע החששות מהגעתנו לעידן שיא תפוקת הנפט, נדמה כי התממש כבר בתעשיית הזהב. לאחר למעלה ממאה שנים מתועדות של עלייה כמעט רצופה בתפוקת הזהב העולמית, בעשור האחרון, מאז שיא תפוקה ב-2001, נעצרה מגמת העלייה ההיסטורית של הפקת הזהב. אפילו הזינוק החד במחירי הזהב במהלך תקופה זו מ-300$ לאונקייה לכ-1,800$ לאונקייה לא הצליח לדרבן עלייה בתפוקות. למרות גידול משמעותי בהשקעות בענף ושיפורים בטכנולוגיות האיתור וההפקה של זהב, לא נראית באופק תקווה לתעשייה הדועכת, שכן מזה ארבעה עשורים חלה גם ירידה מתמשכת בהיקף מאגרי הזהב החדשים המתגלים.

תפוקת הזהב העולמית לפי מדינה. תום עידן הזהב?

כמובן שעל רקע זה מעניין להשוות בין הזהב לנפט. שני המחצבים חווים עלייה ניכרת בביקושים העולמיים וקיים חשש ששניהם הגיעו לשיא התפוקה שלהם. יחד עם זאת קיימים מספר הבדלים משמעותיים בין השניים. זהב בניגוד לנפט אינו נהרס בעת השימוש בו ולכן ניתן למחזרו. למעשה תעשיית מיחזור הזהב צומחת בעשור האחרון במהירות וכיום כ-40% מהזהב בשוק הוא זהב ממוחזר. בנוסף, זהב בניגוד לנפט משמש בעיקר כסמל סטטוס או כקרן השקעה ומרבית הביקוש לזהב הוא לטובת ייצור תכשיטים (55%) או להשקעה (33%). רק 12% מהביקוש לזהב נובע מצרכים טכנולוגים או רפואיים. לבסוף, בניגוד למידע על רזרבות הנפט אשר נחשב לסוד מדינה בקרב החברות בקרטל אופ"ק ולכן מעורפל בחלקו, הנתונים על עתודות הזהב אינם חסויים ועל כן מדויקים יותר.

זהב אינו לבד בסירה השוקעת של תפוקת מחצבים. מינרלים רבים, החיוניים לתעשיות כגון האלקטרוניקה, תעופה ואנרגיות מתחדשות, נמצאים במחסור. מציאות זו יוצרת חשש כי הם יהפכו לקלף כלכלי-פוליטי בידי משטרים דוגמת סין, אשר חולשת על מרבית העתודות העולמיות של יסודות אלו ומפחיתה בהדרגה את היצוא שלהם בשנים האחרונות. אין להתפלא אם כך על הדיווחים על מליציות חמושות הסוחרות במינרלים אלו כדי לממן מסעות הרג בקונגו ובסיירה לאונה אשר מעיבים בשנים האחרונות על תעשיית האלקטרוניקה.

גם מבחינה סביבתית מדובר בחדשות רעות. ככל שהמחסור בזהב ומחצבים אחרים גדל, כך הנכונות לפגוע בסביבה כדי להפיק מחצבים אלו גדלה גם היא. כבר כיום תעשיית הזהב מייצרת מאות מיליוני טונות של פסולת כרייה והיא אחת הצרכניות הגדולות של ציאניד, המשמש להפרדת הזהב מהעופרה בא הוא נמצא. אם אכן הגענו לעידן שיא תפוקת הזהב, אזי שמחיר הזהב ואיתו גם התמריץ להרס הסביבה לשם כריית זהב נוסף רק ילך ויגדל. רק רגולציה מחמירה ולחץ צרכני חזק יצליחו למנוע פגיעה זו ולהניע את היצרנים המסתמכים על מחצבים אלו לשמור על סטנדרטים סביבתיים נאותים ולפנות למיחזור כמקור מרכזי לחומרי גלם בעתיד.

Read Full Post »

המעבר לכלכלה ירוקה – כלכלה המנצלת את משאבי הטבע ביעילות רבה יותר ומזהמת פחות את הסביבה – הוא בלתי נמנע ומתרחש לנגד עינינו. השינוי האיטי הזה יתבטא בצורות שונות ומגוונות בענפי המשק השונים. שאלת טריליון הדולר היא מי ירוויח ומי יפגע מהשינוי? וכיצד נצליח להגדיל את מעגל המרוויחים ולצמצם את מספר המפסידים?

ניתוח ראשוני של סוגיות קריטיות אלו בהקשר הישראלי נעשה השבוע בכנס "מצמיחה ירוקה לתעסוקה ירוקה" של מכון מאקרו, קרן אברט והמשרד להגנת הסביבה. הכנס בחן את השינויים הצפויים בשוק התעסוקה הישראלי כתוצאה ממגמות כגון עליית מחירי הדלק והאנרגיה, הטמעת רגולציה סביבתית מתקדמת או הגדלת היקפי המיחזור. גולת הכותרת של הכנס היתה הצגת מחקרו של רועי לוי, חוקר במכון מאקרו, אשר מיפה את ההשפעות הרוחביות של שינויים אלו.

המחקר פילח את ענפי המשק השונים בישראל על פי חשיפתם לתחרות בין לאומית ועל פי התלות שלהם בדלקים מאובנים. באופן טבעי ענפים אשר חשופים יותר לתחרות בין לאומית נמצאים בסיכון לשחיקה כתוצאה מירידה בתחרותיות ביחס לעולם, כפי שקרה למשל בענף הטקסטיל הישראלי במהלך שנות ה-90. לוי צירף לנתון זה את מידת התלות של התעשיות השונות בדלקים מאובנים וכך הוא זיהה בקירוב ראשוני גם את הענפים החשופים לאילוצים סביבתיים אשר הופכים לשכיחים יותר ויותר, כגון עלייה במחירי הדלקים או החלת מס פחמן. בעזרת שילוב שני הנתונים הללו יחדיו יוצר לוי מפה ראשונית של הכוחות התחרותיים-סביבתיים אליהם חשופים ענפי התעשייה השונים בישראל.

זה לא מבחן רורשאך - מיפוי ענפי המשק הישראלי על פי חשיפתם לתחרות בינלאומית (ציר X) ותלותם בדלקים מאובנים (ציר Y). גודל הבועות יחסי למספר המועסקים. מתוך: "השוק הירוק", מכון מאקרו, רועי לוי, דצמבר 2011.

המפה שלפניכם מחלקת את המגזרים השונים לארבע קבוצות מרכזיות. כל הקבץ כזה של ענפים יחווה סוג שונה של זעזועים ודורש התייחסות נפרדת: ענפים "בסיכון" החשופים גם לתחרות בינלאומית וגם תלויים בתשומות אנרגיה גבוהות – בעיקר מפעלי ייצור תעשייתיים מסורתיים – אשר יחוו זעזועים דרמטיים; ענפי תשתיות התלויים בדלקים מאובנים אך הינם מקומיים במהותם ולכן פחות חשופים לתחרות – כגון בנייה, חשמל או תחבורה – אשר יחוו שינויים מבניים וטכנולוגים ברמה המקומית עם המעבר לכלכלה דלת פחמן; ענפי תעשייה קלה והיי טק שעומדים בפני תחרות עולמית אך השפעתם הסביבתית קטנה ולכן הם יושפעו בעיקר מזעזועים בשווקי הייצוא שלהם ובאופן עקיף משינויים בענפים מהקטגוריות הקודמות בהם הם תלויים; וענפי שירותים מקומיים שמושפעים מעט מתחרות בין-לאומית והם גם בעלי השפעה סביבתית קטנה יחסית, שיחוו רק שינויים מינוריים יחסית.

מאפיין מעניין של מפה זו הוא שהבועות הגדולות ביותר, אלו שבהן המספר הגדול ביותר של עובדים, משויכות דווקא לענפים שיושפעו פחות מהשינויים הצפויים, בעוד שהבועות הקטנות ביותר, עם מספר העובדים המועט ביותר, משויכות לענפים שיושפעו יותר מהשינויים. תוצאה זו נתמכת גם במחקר שערך ב-2004 ארגון המדינות המפותחות, ה-OECD, בקרב 27 מדינות חברות בארגון. המחקר הראה כי למעלה מ-80% מפליטות גזי החממה נגרמות על ידי מגזרים בהם מועסקים פחות מ-10% מהעובדים. אלו הן חדשות טובות מבחינה פוליטית וחברתית, שכן זה אומר שרק חלק קטן יחסית מהעובדים במשק יחוו שינויים דרמטיים כתוצאה מהמעבר לכלכלה ירוקה – מה שאומר פחות פגיעה בעובדים קיימים, פחות אבטלה חיכוכית ופחות לובי נגד השינויים הנדרשים.

מי פולט יותר גזי חממה ומי מעסיק יותר אנשים. מקור: OECD, 2004.

מנגד, רבים עדיין חוששים מהמעבר לכלכלה ירוקה עם רגולציה סביבתית נוקשה ונטען פעמים רבות כי מעבר זה יפגע בתחרותיות ובכלכלה הישראלית. נשאלת השאלה האם כלכלת ישראל באמת מאוימת על ידי המעבר למדיניות סביבתית מתקדמת יותר? אין לכך תשובה חד-משמעית והשטן או האלוהים נמצאים כאן בפרטים הקטנים, אבל יש סיבה לאופטימיות. מחקרים מראים שלא רק שאין סתירה בין תחרותיות להגנה על הסביבה, אלא למעשה יש מתאם חיובי בין השניים. ישראל, אגב, נמצאת מתחת למתאם זה וביצועיה הסביבתיים נמוכים ביחס לתחרותיות שלה, עובדה שעלולה להעיד על סיכונים סביבתיים סמויים שטרם התממשו.  בנוסף, כיוון שאירופה, שוק הייצוא המרכזי של ישראל, הולכת לרגולציה סביבתית מחמירה יותר איתנו או בלעדינו, אין לנו הרבה ברירות אלא ליישר קו ולאמץ את המדיניות האירופאית.

מה שבטוח הוא שבין אם נרצה בכך ובין אם לא, הרבה דברים הולכים להשתנות בעולם הצפוף, הגלובלי והמהיר של המאה ה-21. מחיר הדלק ימשיך לעלות, העולם ימשיך להתחמם והעלות של מפגעים סביבתיים לביצועיים העסקיים של חברות תתייקר בצורה משמעותית. ממשלות שלא ישכילו להיערך לעולם החדש מבעוד מועד יגלו שהן נותרו מאחור.

סביבתי זה הכי תחרותי אחי - קורלציה בין ביצועים סביבתיים לתחרותיות משקית. מקור: "השוק הירוק", מכון מאקרו, רועי לוי, דצמבר 2011.

Read Full Post »

חידון קצר לבאי הבלוג – האם ידעתם שהשבוע צוין ברחבי הארץ יום המדע הלאומי?  לא חשבתי אחרת… יום המדע הלאומי, שרובכם לא שמעתם עליו, חל מידי שנה ב-14.3, תאריך יום הולדתו של אלברט איינשטיין. השנה במסגרת אירועי המועד החגיגי מדענים ביקרו בגני ילדים ובבתי ספר ברחבי הארץ, תחרויות מדע לבני נוער נערכו בכנסת ובמוזיאון המדע בירושלים וליום אחד נהנה המדע הישראלי מחיבוק רופף של הציבור הרחב ונבחריו. זו אולי מחווה יפה, אבל רצוי שקודם כל היא תזכיר לנו שתפקידו של המדע בחברה הישראלית אינו מסתכם באירועים חגיגיים, בפסטיבל חלוקת פרס הנובל אשר הפך כמעט לשגרה שנתית או באקזיטים נוצצים של סטארט-אפים טכנולוגים – כל אלו אינם תחליף למעורבות אקטיבית של הממסד המדעי בזירה הציבורית ובמיוחד בזירה הסביבתית.

הנוכחות של המדע בציבוריות הישראלית לוקה בחסר והמדען הישראלי נותר מבודד רוב ימות השנה במגדל השן האקדמי וכמעט אינו משחק תפקיד פעיל בעיצוב סדר היום הציבורי ובתהליכי קבלת ההחלטות. עדויות לשפל בו נמצא המדע בציבוריות הישראלית ישנן למכביר. לימודי המדעים בישראל  נמצאים בנסיגה חמורה, 17% מההורים בישראל מהססים לחסן את ילדיהם וכמחצית מהאוכלוסייה אינה מכירה בקיומו של משבר האקלים. פרשת מינויו של גבי אביטל, השולל את תורת האבולוציה וההתחממות הגלובלית, למדען הראשי במשרד החינוך, שיקפה יפה כיצד אווירה ציבורית זו מחלחלת גם למעוזי קבלת ההחלטות הבכירים ביותר.

לידע המדעי תפקיד מרכזי בקבלת החלטות מושכלת בסוגיות רבות הנמצאות על סדר היום הישראלי ובעיקר בנושאים בעלי השלכות סביבתיות משמעותיות. רק בשבוע האחרון ניתן למנות מכותרות העיתונים הכרעות הנוגעות לעיצוב הרפורמה בתכנון, פיתוח משק הגז הטבעי, הקמת קו הרכבת לאילת ועוד – לכולן אספקטים מדעיים חשובים. אולם, מעורבות השיח המדעי סביב נושאים אלו רחוקה מלהיות ממצה והשיח סביבם נוטה פעמים רבות לשטחיות ופופוליזם.

"דוד, קטעים איתך, שאני אהיה נשיא... הרי בשביל זה יש לכם עסקנים פוליטיים!"

ישראל לא לבד בעסק הביש הזה ואנחנו לומדים הרבה מידידתנו הגדולה מעבר לאוקיינוס – ארה"ב. שם המועמדים לראשות המפלגה הרפובליקנית מתחרים ביניהם מי יתנגד יותר לניסויים בתאי גזע, מי יקעקע באופן נחרץ יותר את מדעי האקלים ומי ילעג בתדירות גבוהה יותר לחקר האבולוציה. ריק סנטורום, שזכה באחרונה למספר ניצחונות בפריימריז ועשוי להפוך למנהיג הבא של המפלגה, נחשב למועמד החשוך ביותר מבחינת יחסו למדע והיה ממובילי "תיקון סנטורום", הצעה לשינוי החוקה האמריקאית כך שהיא תחייב ללמד על תכנון תבוני בבתי הספר.

בהחלט אפשר לעשות הרבה כדי לשנות מגמות אלו בישראל. ראשית התקשורת בישראל חייבת להשתפר ולהתמקצע בסיקור המדעי. לראיה – אין כיום בארץ אף לא כתב אחד במשרה מלאה לענייני מדע. זהו חלק מתפקידו של השידור הציבורי להוביל שינוי בחזית זאת וכפי שהדגים מאמר הפטריות של כלכליסט, שהפך לכתבה הנקראת ביותר בעיתון, הקהל צמא לכך. שנית, בעוד שבמדינות רבות היועצים המדעיים הפכו לחלק חשוב במערכת הממשל, בישראל אין תשתית נאותה לקיום שיח ענייני בין מדענים ומקבלי החלטות וזו נעשית בעיקר דרך ארגוני המגזר השלישי באופן בלתי מסודר. שלישית, מערכת החינוך חייבת לערוך רפורמה יסודית כדי למשוך אליה מורים איכותיים למקצועות המדעיים ובמקרה זה יפה עשור אחד קודם. לבסוף, על הקהילה המדעית להנחיל נורמות של מעורבות ציבורית ותקשורת עם הציבור ומקבלי ההחלטות. כיום מדענים רבים רואים בעיסוק זה כבלתי ראוי או  אפילו בזוי. יש לשנות את מודל התקצוב למערכת ההשכלה הגבוהה באופן אשר יתגמל מוסדות אשר מעודדים חוקרים להקדיש מזמנם למלאכה חשובה זו. כך אולי נזכה ליותר מיום מדע אחד בשנה.

Read Full Post »

בשבוע שעבר אישר בית המשפט המחוזי בחיפה הסכם פשרה שנוי במחלוקת בתביעה ייצוגית נגד מפעל המתכות 'חוד-פלדה' שבעכו. לאחר שש שנים ארוכות של מאבק משפטי בשם תושבי האזור, במהלכן נפטר ממחלת הסרטן מנהיג המאבק, יזהר רשף ז"ל, אושר הסכם הפשרה למרות הסתייגויות של היועץ המשפטי לממשלה, תושבים וארגוני סביבה. התביעה הוגשה במקור בשל חריגות בפליטות מזהמים שונים ובהם דיאוקסינים, הידועים כחומרים מסרטנים הגורמים גם למומים מולדים ומחלות נוספות. התובעים הייצוגיים שדרשו במקור כמיליארד ש"ח בפיצויים, התפשרו לבסוף על הסדר ללא כל פיצוי לתושבים, בתמורה לשיפוי על הוצאות המשפט והתחייבות של המפעל להשקיע באמצעים להפחתה וניטור של הזיהום. יש להדגיש שמשמעות אישור הסדר הפשרה על ידי בית המשפט היא שלא ניתן יהיה להגיש תביעות נוספות בעניין זה בעתיד לבוא, כלומר לא תהייה הזדמנות נוספת לפצות את התושבים על המזהמים להם הם נחשפו והנזק שיתכן ונגרם להם.

הפגנת תושבים מול המפעל, 2009. צילום: מגמה ירוקה

התביעה נגד חוד פלדה הייתה מהתביעות הייצוגיות הראשונות שהוגשו בישראל בנושא סביבתי וסופה מעיד משהו על מנגנון משפטי זה. איני משפטן אבל אני רואה במקרה זה עדות לנכות של מערך התביעות הייצוגיות הסביבתיות בישראל, המצטרפת לפרשיות דוגמת הסכם הפשרה מול כי"ל בגין הזיהום באזור רמת חובב והסדר הפשרה מול בז"ן בשל אירועי זיהום חריגים במפרץ חיפה.

מאז אישור חוק תובענות ייצוגיות ב-2006 נפתח לכאורה אפיק חדש לפעולה בסוגיות סביבתיות אשר קודם לכן הטיפול בהן "נפל בין הכיסאות". החוק מאפשר פעולה משפטית קיבוצית במצב בו נגרמה פגיעה כלשהי לקבוצה גדולה של אנשים, גם אם הנזק לכל פרט ופרט הוא קטן בפני עצמו ואפילו אם לא ידוע מי בדיוק נפגע ומה הייתה מידת הפגיעה המדויקת בכל פרט. מאז נחקק החוק החלה להתפתח בארץ תעשייה משפטית חדשה של תובעים ייצוגיים, על פי רוב עורכי דין בעלי רוח יזמית, אשר לוקחים על עצמם את הסיכון שבכישלון התביעות המסובכות הללו, בתמורה לסיכוי ליהנות משכר טרחה שמן, על פי רוב בהסדרי פשרה.

מוסד התביעה הייצוגית הוכיח את עצמו במקרים רבים בעולם כגורם הרתעתי רב עצמה כלפי תאגידי ענק או גורמים ממשלתיים ערלי לב והפך לכלי מרכזי של "רגולציה פרטית" כנגד מזהמים גדולים. אחד מהתיקים הידועים ביותר של תביעה יצוגית סביבתית אף הומחז בסרט "ארין ברוקוביץ'", בכיכובה של ג'וליה רוברטס. ברוקוביץ' הביסה ב-1996 את תאגיד האנרגיה הענק PG&E, אשר זיהם את מקורות מי השתייה של תושבים בעיירה נידחת בקליפורניה ולטענתם גרם לתחלואה מוגברת. היה זה אחד מהסדרי הפשרה היקרים ביותר בהיסטוריה בסך כולל של 333 מיליון דולר, מרביתו כפיצוי לתושבים. איפה הם ואיפה אנחנו…

שיעור מזורז במו"מ. ארין ברוקוביץ'.

לעומת זאת, בישראל עד היום הוגשו אלפי תובענות ייצוגיות אולם מרביתן היו בסוגיות צרכניות ורק שיעור מזערי מתוכן עסק בנושאים סביבתיים. אין זה משום שחסרים מחדלים סביבתיים חמורים בישראל, אלא בשל מספר חסמים מובנים הקיימים במוסד התביעות הייצוגיות. ראשית, אין לנו הרבה ארין ברוקוביצ'יות – חסרים מומחים ומשוגעים לדבר עם ידע בתחום. ככל הנראה אפשר למנות את מספר הפרקליטים והשופטים הבקיאים בנושא על אצבעות שתי ידיים. לכן הנטייה הטבעית של תובעים ייצוגיים בישראל היא לעסוק בסוגיות צרכניות ולא בנושאים סביבתיים הזרים להם. שנית, מסתמן שבתי המשפט ממהרים לאשר הסדרי פשרה בתביעות ייצוגיות מסוג זה ללא הערמת קשיים רבים על הצדדים ולמרות התנגדות נציגי הציבור ובכך למעשה סותמים את הגולל על כל ניסיון לתביעה עתידית. הרבה יותר קל לאשר פשרה מלנהל משפט מורכב מסוג זה, גם אם המזהם ועורכי הדין התובעים גוזרים קופון ביניהם והנפגעים עצמם נשכחים בצד. לבסוף, ככל הנראה החסם המשמעותי ביותר הוא נטל ההוכחה הכבד המוטל על התובע במקרי זיהום סביבתי. לצערנו, הוכחה חד-משמעית של נזקים בריאותיים פרטניים כתוצאה מסיכון סביבתי היא קשה עד בלתי אפשרית, בעיקר כאשר הנזק הוא ארוך טווח ותלוי גם בגורמים נוספים, כגון רקע גנטי ואורח חיים. על כן, הסיכוי להוכיח מעל לכל ספק בבית המשפט את האחריות לנזק נתון הוא אפסי. זאת, גם כאשר ידוע כי קיים קשר חזק בין הגורם המזהם לסיכון לחלות. בתי המשפט פשוט לא יודעים איך לאכול את העובדה שמפגעים סביבתיים גורמים לנזקים באופן בלתי אחיד על פני האוכלוסיה ובהתפלגות סטטיסטית עמוסת "רעשי רקע". קושי זה מגדיל את כוח המיקוח של המזהמים ומאפשר להם להגיע להסדרי פשרה מקלים.

כדי להסיר חסמים אלו ולקדם הרתעה ואכיפה אזרחית משמעותית כנגד מזהמים, יש לשנות סדרי עולם במוסד התביעות הייצוגיות. יתכן שנדרש אף תיקון חקיקה אשר יעניק מעמד משפטי מיוחד לנזקי מפגעים סביבתיים. כך לדוגמה, מנגנונים להפחתת נטל ההוכחה או לפיצוי ללא הוכחת נזק, כפי שנהוג בתחומים אחרים במשפט הישראלי, בהם יש קושי להוכיח את הפשע או לאמוד את הנזק, עשויים לקדם שנות אור את השימוש בתובענות ייצוגיות בהקשר הסביבתי. צעדים אלו בסופו של דבר יסייעו להפוך את הסביבה בה אנו חיים לנקייה, בטוחה וצודקת יותר.

Read Full Post »

החודש בישרו לנו הכותרות הראשיות בעיתונים הכלכליים כי במהלך 2011 חלה האטה בצמיחת התוצר במשק. התוצר, שהינו סך הערך הכספי של המוצרים והשירותים שמיוצרים במשק, הוא המדד המרכזי המשמש כלכלנים להערכת השגשוג הכלכלי והחברתי של המדינה. עוד הוסיפו הכתבים כי הצטמצמה הצריכה הפרטית ועל כן "חלה ירידה ברמת החיים". ההנחה המובלעת מאחורי דיווחים אלו היא שהתוצר והצריכה הם הביטוי הישיר לרמת החיים שלנו – אם אנחנו מייצרים יותר אנחנו גם יכולים לצרוך יותר מוצרים ואם אנחנו צורכים יותר אנחנו מאושרים יותר. מוסכמה זו, שעומדת בבסיס תרבות הצריכה, הובילה את החשיבה הכלכלית בעולם בעשורים האחרונים. אולם, בעידן שלאחר משבר הסאבפריים, עבור אנשים רבים יותר ויותר האקסיומה הכלכלית הבסיסית הזו כבר אינה מובנת מאליה.

הרהורי כפירה אלו, בתפקיד שמדידת התוצר במשק משחקת בקביעת מדיניות ציבורית, היו המוטיב המרכזי בוועידה הלאומית לצמיחה ירוקה שהתקיימה ביום שלישי האחרון. היה זה אירוע ראשון מסוגו בארץ בארגונם של המשרד להגנת הסביבה ועיתון כלכליסט, אשר בהכנת חלק מתכניו גם אני לקחתי חלק ואף שימשתי כשופט בתחרות הקלינטק שנערכה במהלכו. בכנס השתתפו, בין השאר, ראש הממשלה וסוללה של שרים בעלי זיקה לנושאי סביבה ופיתוח, מה שהעניק לו פרופיל ציבורי משמעותי. אפשר להגיד הרבה דברים לחיוב ולשלילה על המושג "צמיחה ירוקה", דברים שחלקם נאמרו בוועידה עצמה על ידי הדוברים על הבמה, בקריאות ביניים מהקהל וגם בתקשורת ובבלוגוספירה. אולם, עוד בטרם הדיון בשאלות הללו, עלתה בוועידה, באופן די מרגש מבחינתי, שאלה בסיסית יותר – האם צמיחה, כפי שאנחנו מגדירים אותה כיום בעזרת מדידת התוצר במשק, בכלל נותנת לנו מידע רלוונטי על "רווחת החיים" שלנו?

אני אומר שהעיסוק בשאלה לכאורה אקדמית זו היה מרגש, כיוון שעד לאחרונה עצם הפקפוק בחשיבות התוצר כמדד מרכזי לשגשוג ולרמת הפיתוח הכלכלי-חברתי של המדינה, היה נתפס כאקט החותר תחת אושיות המערכת הכלכלית הקיימת. למרות זאת, מי שהציגו תזה זו במהלך הוועידה היו דווקא מהדמויות שמייצגות באופן המובהק ביותר מערכת זאת בישראל – נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, וראש המועצה הלאומית לכלכלה, יוג'ין קנדל. כאילו כדי להשלים תמונה זו, יום למחרת שמעתי בכנס אחר את ירום אריאב, מנכ"ל משרד האוצר לשעבר, חוזר גם הוא, באופן בלתי תלוי לחלוטין, על אותה השאלה בדיוק.

פישר מדבר ירוק

במהלך המאה ה-20 השאת התוצר הפכה לגביע הקדוש של המערכת הכלכלית המודרנית. המטרה של כמעט כל ממשלה בעולם הייתה להגדיל את התוצר ולהניע צמיחה בו. כתוצאה מכך רבים ממנגנוני המדיניות הציבורית בעולם עוצבו בראש ובראשונה כדי להשיא את התוצר. הצמיחה בתוצר הפכה לחזות הכל, כאשר למעשה המטרה אותה היינו רוצים למקסם באמת היא איכות חיים ורווחה. לצערנו במקרים רבים אין קשר של ממש בין התוצר לבין איכות חיינו. התוצר אינו מעיד על אופן חלוקת המשאבים וכפי שחווינו בישראל בעשור האחרון, הוא יכול לצמוח מבלי שמרבית האוכלוסייה תהנה מצמיחה זו. התוצר גם אינו מבחין בין אירועים חיוביים התורמים לאיכות חיינו, כגון ארוחה רומנטית במסעדה או יציאה לחופשה, לאירועים שליליים הפוגעים בה, כגון תאונות דרכים או מלחמות. כך התוצר יכול לצמוח דווקא בעתות משבר ומלחמה, כאשר איכות חיינו נמצאת בשפל. בנוסף, התוצר כולל רק פעילות כלכלית הנמדדת בעסקאות כספיות, ולכן אינו מתייחס לפעילויות משפחתיות, קהילתיות או התנדבותיות, שאינן כוללות תשלום כספי, על אף שדווקא פעילויות מסוג זה יכולות לתרום לאיכות חיינו יותר מכל רכישה כספית. מעבר לכך, אולי המגבלה החמורה ביותר של השימוש בתוצר כמדד היא שהוא אינו מתייחס למידת הקיימות של הפעילות הכלכלית אותה הוא מתיימר למדוד. כך למשל, לאמירות קטאר יש את התוצר לנפש הגבוה ביותר בעולם, אולם כמעט כולו מבוסס על ניצול אינטנסיבי של מאגרי נפט, אשר על פי הערכות מומחים כבר מוצו ברובם ומובן שבכל מקרה הם אינם מהווים מקור בר-קיימא לשגשוג כלכלי בטווח הארוך.

בסדר גמור, יגידו לנו הכלכלנים של הדור הישן, התוצר איננו מדד מושלם, אבל אין לו תחליף. אחרי הכל איך בכל זאת אפשר למדוד רווחה ואיכות חיים? בשאלה הזו מתחבטים יותר ויותר אנשים וארגונים בעשרים השנים האחרונות. ישנן שתי אסכולות המנסות לתת תשובה לשאלה זו – אלו שמחפשים מדד מוביל עיקרי שיחליף את התוצר ואלו שכופרים בכך שבכלל צריך להיות מדד אחד כזה וטוענים שאנו צריכים סט של מספר מדדים המשקפים מימדים שונים של איכות חיים.

הכלכלן הפקיסטני המנוח, מחבוב אול חק, היה אחד מנציגיה הבולטים של האסכולה הראשונה, המחפשת תחליף ישיר לתמ"ג. אול חק סבר שהפשטות שבשימוש במדד יחיד לרמת החיים, היא זו שהקנתה לתוצר את כוחו בציבור הרחב ובתהליכי קבלת החלטות. על כן יש למצוא חלופה לתמ"ג בדמות מדד בודד אחר אשר ישקף טוב יותר את רמת החיים הלכה למעשה. בהובלתו של אול חק היה האו"ם הארגון הבינלאומי הראשון שקיבל החלטה להפסיק למדוד את רמת הפיתוח במדינות בעזרת התוצר ולעבור למדד חלופי. בהשראת קריאתו של אול חק "להסיט את המיקוד של כלכלת הפיתוח מחשבונאות של הכנסות לאומיות למדיניות בה האדם נמצא במרכז", האו"ם עבר בשנות ה-90 להשתמש באינדקס הפיתוח האנושי (HDI), מדד המהווה שקלול של אינדקטורים לבריאות, להשכלה ולביצועים כלכליים של כל מדינה.

יוזמה זו דחפה גל של חשיבה אקדמית בנושא. חוקרים רבים החלו לשקוד על פיתוחם של אינדקסים ומדדים חלופיים לתוצר. בין המדדים שפותחו בהקשר זה אפשר לציין את מדד הקידמה האמין (GPI), מדד הרווחה הכלכלית המקיימת (ISEW), תוצר משוערך סביבתית (EDP), תוצר בר קיימא (SNDP), מדד האושר האנושי (HPI) ועוד. חלק ממדדים אלו, כגון מדד הפיתוח האנושי של האו"ם ומדד האושר של ממלכת בהוטן, הם אינדקסים המורכבים ממספר תת-מדדים המשולבים יחדיו על פי משקולות שרירותיות. הסוג השני של מדדים, כגון מדד הקידמה האמין או מדד התוצר המשוערך סביבתית, מנסים לבצע תיקונים במדידת התוצר עצמו. תיקונים אלו כוללים החסרה של עלויות הגנתיות, כלומר עלויות של דברים שאינם תורמים לאיכות ולרווחת חיים בת קיימא – הוצאות על טיפול בפשיעה, עלויות הנגרמות כתוצאה מזיהום, אובדן משאבים בלתי מתחדשים וכו'. חלק ניכר מן המדדים הללו גם משקללים בתוכם אינדיקטורים שונים לפערים בחברה, כך שבחברה בה התוצר גבוה אך גם אי-השוויון גבוה, המדד הסופי יהיה נמוך יותר.

בחינה של תוצאות המחקרים בנושא מעלה תובנות מעניינות. למשל, כאשר משווים בין ה-GPI לתוצר במדינות מערביות רבות, רואים שהוא צמח בקצב דומה לתוצר עד שנות ה-80 וה-90 ואז עצר מלכת ואפילו צנח מטה בעת שהתוצר המשיך לעלות. חישוב מדדים אלו מורכב ואין נתונים זמינים עבורם במרבית המדינות. הכלכלן הסביבתי חגי קוט התחיל להעריך את ה-GPI בישראל בעבודה חלוצית בתחום, אולם מדידה שלמה ומתמשכת של מדדים אלו תתבצע רק כאשר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה תכנס לתמונה.

מדד קידמה אמין באוסטרליה. שקף מתוך המצגת של פישר.

האסכולה השנייה של הוגים בתחום, כופרת מכל וכל בעצם השאיפה להגדיר מדד יחיד לרווחת חיים. הדובר הרהוט ביותר של תפיסה זו הוא הכלכלן ההודי וחתן פרס הנובל, אמרטיה סן, שבאופן אירוני דווקא היה מי שעיצב יחד עם מחבוב אול חק את מדד הפיתוח האנושי של האו"ם. אסכולה זו זכתה למומנטום משמעותי כאשר ב-2008 נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, מינה את סן כחבר בוועדה נשיאותית מיוחדת לבחינת מדדים חלופים לתוצר, יחד עם הכלכלן האמריקאי ג'וזף שטגיליץ, חתן פרס נובל בעצמו, והכלכלן הצרפתי ז'אן פול פיטוסי. ועדת שטיגליץ-סן-פיטוסי הפכה את בעיית המדדים המשלימים לתמ"ג לדבר החם בשיח הכלכלי בעולם והניעה ממשלות נוספות לעסוק בה.

ארגון המדינות המפותחות, ה-OECD, הצטרף אף הוא למאמצים אלו ופרסם לאחרונה סט ראשוני של עשרה מדדים המשקפים כל אחד פן אחר של איכות החיים במדינות החברות בארגון. הארגון מפרסם את המדדים השונים ומאפשר לגולשים ברשת לדרג את חשיבותם על פי נקודת מבטם האישית ולשקלל אותם יחד לאינדקס אחד תחת הכותרת "Better Life Index". בהברקה גרפית מוצגים המדדים השונים באינדקס כעלי כותרת בפרח, כאשר כל פרח מייצג מדינה שונה ואורך עלי הכותרת בפרח משקף את הדירוג בכל מדד באותה המדינה. בפרח של ישראל למשל, מרבית עלי הכותרת, מלבד העלים המייצגים בריאות וסיפוק אישי, דומים או קצרים יותר מהממוצע בפרחים של שאר המדינות המפותחות.

גם בישראל נעשים גישושים ראשוניים לפיתוח סט של מדדים משלימים לתמ"ג, ברוח המלצות שטיגליץ-סן-פיטוסי. במסגרת עבודה זו פותח סט ראשוני של מדדים לרווחת חיים הבוחנים, בעזרת עשרות אינדקטורים שונים, אספקטים מגוונים של מצב החברה, הסביבה והכלכלה. תהליך בחירת המדדים והצגתם מעלה דילמות ערכיות רבות. כך למשל השאלה האם שיעור הבעלות על רכב פרטי הוא מדד חיובי או שלילי לרווחה ואיכות חיים בישראל? אין ספק שבעלות על רכב בישראל כיום מגדילה את הניידות וחופש התנועה של הפרט, אולם ברור שמגמת הגידול בבעלות על רכב פרטי מייצרת בעצמה בעיות סביבתיות, חברתיות וכלכליות רבות לחברה בכללותה.

בהחלט אפשר לתקוף כל סט של מדדים שנבחר ולטעון שהם בהכרח ישקפו תפיסת עולם מסוימת שאינה נטולת פניות, אבל טענה זו תקפה גם לגבי התוצר במתכונתו הנוכחית והבעייתית. האמת היא שכל מדד שנבחר אכן משקף השקפת עולם ואין דבר כזה מדד אובייקטיבי או אופטימלי לרווחה ולרמת חיים. בדיוק בגלל זה יש חשיבות ליצירת שיח ציבורי מתמשך על היעדים ומדדי התוצאה שאנחנו מציבים למנהיגים שלנו ולעצמנו כחברה כחלק אינטגרלי מהתהליך הדמוקרטי. זה פשוט חשוב מדי מכדי שנשאיר זאת לכלכלנים.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: