Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for מאי, 2012

מה הם היתרונות החברתיים של אנרגיות מתחדשות? ומה אנחנו יכולים ללמוד מהניסיון הגרמני בתחום?

על היתרונות הסביבתיים והכלכליים של אנרגיות מתחדשות אין צורך להכביר מילים. אפילו יצואניות הנפט הגדולות בעולם פועלות זה מספר שנים להגדיל את נתח האנרגיות המתחדשות בפורטפוליו האנרגטי שלהן, שהרי גם שם מבינים שלא לעולם חוסן ועתודות הנפט הזול והמתוק כבר מאחורינו. אבל יתרון גדול נוסף של אנרגיות מתחדשות נשכח לעיתים קרובות ואף מתפספס כתוצאה ממדיניות שגויה – מכפיל הכוח החברתי שלהן.

מטבען אנרגיות מתחדשות הן מבוזרות ומפוזרות ובניגוד לדלקים מחצביים קשה יותר לרכזן ולהפיק מהן חשמל בתחנת כוח גדולה אחת. צריך אלפי דונמים של גגות המכוסים בפאנלים סולאריים כדי להפיק את אותה כמות אנרגיה שניתן להפיק בתחנת כוח רגילה אחת, המאכלסת שטח של מאות דונמים. לכאורה מדובר בחסרון, אבל בתכנון נכון מאפיין זה עשוי להפוך לכלי עצמתי לביזור של משק האנרגיה, להיות מנוע ליצירת מקומות עבודה ולהעביר חלק מן ההכנסות ממכירת חשמל אל הקהילה.

ללמוד מהניסיון הגרמני

דוגמה יפה לפוטנציאל זה אפשר למצוא במודל הגרמני להטמעת אנרגיות מתחדשות. גרמניה מפיקה יותר מ-20% מכלל צריכת החשמל שלה ממקורות מתחדשים. זהו נתון מרשים בהתחשב בכך שמדובר בכלכלה הגדולה ביותר באירופה, המונה למעלה משמונים מיליון תושבים, הנהנים מרמת חיים מהגבוהות בעולם. במילים אחרות, יותר מ-16 מיליון מתושבי גרמניה יכולים עקרונית להשתמש אך ורק בחשמל ממקורות אנרגיה מתחדשים, ואכן רבים מתושבי גרמניה מנויים לספקי חשמל המתחייבים לייצר 100% חשמל נקי וירוק. בניגוד גמור לגרמניה, כיום פחות מאחוז בודד מן החשמל בישראל מופק ממקורות מתחדשים וספק רב עם ממשלת ישראל תגשים אפילו את היעד הצנוע של 5% חשמל מתחדש עד 2014, אותו היא הציבה לעצמה.

הסוד להצלחה הגרמנית טמון בתובנה שמלבד התועלות הסביבתיות שאנרגיות מתחדשות מציעות, קיים בהן גם פוטנציאל לתועלת חברתית משמעותית. הגרמנים השכילו להבין שכדי להשיג תמיכה ציבורית רחבה להתקנה של טורבינות רוח ופאנלים סולאריים באזורים מיושבים, התושבים המקומיים הם אלו שצריכים ליהנות מהשקעה זו ולא (רק) תאגידים פרטיים. כך למעשה גוזרים קופון משולש בקידום אנרגיות מתחדשות – גם משיגים תועלת סביבתית, גם תועלת כלכלית בביזור והגברת התחרות במשק החשמל וגם תועלת חברתית על ידי חלוקה רחבה של הרווחים הנוצרים בקרב קהילות הזקוקות להם, במקום העברתם לכיסו של טייקון זה או אחר. ההצלחה של גרמניה בהטמעת האנרגיה המתחדשת, בקצב כפול מהיעד שהוצב על ידי הבונדסטאג לפני עשור, נזקפת במידה רבה לזכות התמיכה בה זכו יצרנים קטנים ועסקים חברתיים אשר היו מעוניינים להיכנס לשוק זה.

145 תושבי הכפר פלדהיים שבמזרח גרמניה התאגדו יחדיו כדי להקים חוות טורבינות רוח בחצר האחורית.

שותפות עם האנשים

בגרמניה למעלה ממחצית מהאנרגיה המתחדשת מיוצרת על ידי אנשים פרטיים, קואופרטיבים או התאגדויות קטנות ולמעלה מ-300 אלף איש מועסקים בתעשייה זו. מודלים מסוג זה, המערבים שותפות מצד התארגנויות קטנות מתוך קהילות מקומיות זכו לכינוי Public Private People Partnership (או בקיצור P4). מי שמכיר קצת את השיח של פיתוח תשתיות בישראל יודע שכאן מדברים כמעט רק על שותפויות עם המגזר הפרטי (Public Private Partnership) וגם זה בדרך כלל רק בדמות חברות תשתית גדולות. כאשר יש כבר התייחסות ליוזמה זו או אחרת אשר עולה מרמת הקהילה היא בדרך כלל חשדנית ואף עוינת.

אז איך הגרמנים עשו את זה? בשנת 2000 חוקק בגרמניה חוק האנרגיות המתחדשות (Erneuerbare Energien Gesetz או EEG) אשר קבע שלושה עקרונות בסיס: מפעילי רשת החשמל חייבים לחבר את מתקני ייצור האנרגיה המתחדשת לרשת ולהעניק לה עדיפות על פני חשמל ממקורות אחרים, יצרני האנרגיות המתחדשות זכאים לתעריפי הזנה משופרים המובטחים להם לעשרים שנה משנת הקמת המתקן, כאשר מידי שנה מעודכנים התעריפים בהתאם לירידה בהשקעות הדרושות, ומשק החשמל הוא משק סגור – כלומר הסבסוד לאנרגיות המתחדשות מגיע מהעלאת המחיר של החשמל לצרכנים. החוק שם דגש על תמיכה ביצרנים קטנים, תוך הסרת חסמים בירוקרטים העומדים בפניהם ומתן סבסוד גבוה יותר למתקני ייצור קטנים.

לעומת זאת, בישראל נוצרה מוטציה של עקרונות אלו עם תוספת אשר למעשה מסרסת אותם – קביעת מכסות מקסימום לייצור חשמל ממקורות מתחדשים, אשר מעבר להן לא ניתן סבסוד ליצרן ולא מאושרת בניית מתקני ייצור נוספים. כמובן שהמכסה הקטנה ביותר שהוגדרה לייצור אנרגיות מתחדשות בישראל היא זו המיועדת ליצרנים הקטנים, בעוד המכסות הגדולות ניתנו ליצרנים הגדולים. אם זה לא מספיק, הרי שעל קהילות מקומיות המעוניינות לייצר אנרגיות מתחדשות לטובת מימון פרויקטים לתועלת הציבור הרחב מוערמים קשיים ביורוקרטיים ומשפטיים קפקאיים. כך למשל, גילו תושבי טירת כרמל כאשר ניסו להקים פאנלים סולאריים על גגות של מבני ציבור באמצעות קרן קהילתית, במקום להעביר את הגגות לידי יזם פרטי שיגרוף לעצמו את הרווחים. להפתעתם הרבה של התושבים החליט משרד הפנים לאסור עליהם להפעיל מודל חברתי זה וחייב את העירייה להעביר את הגגות לגורמים פרטיים וזאת בשל לאקונה משפטית שנויה במחלוקת. למרות מאבק ממושך שהגיע עד בג"ץ דבר לא הועיל והפרויקט החברתי נגנז בסופו של דבר.

 

אז מה צופן לנו העתיד? בגרמניה צפויים בקרוב עדכונים בחוק האנרגיות המתחדשות והיעד הממשלתי המסתמן להטמעת אנרגיות מתחדשות עד 2020 עומד על 40%. בישראל היעד ל-2020 עומד על 10% בלבד, אך גם זה מוטל בסימן שאלה. המחלוקת היא כמובן על כסף – האוצר טוען שהסרת מגבלת המכסות, אשר תאפשר עמידה ביעדי הממשלה, תגרום לעלייה של 15% במחירי החשמל. הניסיון הגרמני אגב מלמד אותנו שזה לא בהכרח נכון – רכיב הסבסוד של האנרגיות המתחדשות בגרמניה מהווה רק 10% ממחירי החשמל וזאת עבור שיעור כפול של אנרגיות מתחדשות ובסבסוד גדול יותר, שהיה נחוץ במחירים של לפני עשור. בינתיים ענף האנרגיות המתחדשות הישראלי חי ממכסה למכסה ומחכה לבשורה מצד ועדה ממשלתית בראשות יוג'ין קנדל שאולי סוף כל סוף תראה לנו שדווקא יש חדש תחת השמש.

Read Full Post »

מאמר זה מתפרסם במקביל בכתב העת חברה ובאתר J14

כמה מחשבות אקטואליות על הקשר בין קיימות לרווחה, בעקבות ספריו של ג'ארד דיימונד, המנסה להפוך את ההיסטוריה האנושית לענף של מדעי הטבע

מי ששוטט בקיץ בין האוהלים בשדרות רוטשילד, יכול היה לחזות בסלוגנים רבים עם שם התואר "טייקון" ושם העצם "שוויון". גם הצירוף "צדק חברתי" כיכב. בלט בהיעדרו המונח "קיימות" והסיסמא "העם דורש צדק סביבתי!" לא נשמעה מעל הבימות בהפגנות הענק. תחלואה סביבתית, התחממות גלובלית, שיא תפוקת הנפט, וסוגיות אחרות בעלות גוון ירוק לא היו חלק מהשיח.

אבל שאלות של צדק סביבתי אינן רק סוגיות אינטלקטואליות משיחות סלון של בורגנים שבעים, הן כרוכות בשאלות של צדק חברתי. מפגעים סביבתיים משקפים את אי השוויון – יש מי שסובל מהם יותר ויש מי שסובל מהם פחות ויש גם מי שמרוויח מהעדר הטיפול בהם. זיהום מקורות המים פוגע קודם כל במי שידו אינה משגת לרכוש מים נקיים. זיהום האוויר פוגע יותר במי שאינו יכול להעתיק את מקום מגוריו מהגורמים המזהמים. נגישות לתעסוקה, למוסדות תרבות ולשמורות טבע קשה יותר למי שאין בבעלותו רכב פרטי והוא תלוי בתחבורה ציבורית בלתי יעילה. לאוכלוסיות חזקות יש גישה רבה יותר למידע ויכולת לנהל מאבק יעיל ואפקטיבי במפגעי סביבה מאשר לאוכלוסיות מוחלשות. השכבות החזקות, אלה שבידיהן משאבים כלכליים רבים יותר, יכולות להגיע ביתר קלות אל מקבלי ההחלטות; יש להן נגישות גבוהה יותר למומחים ולאנשי מקצוע ופנאי רב יותר לניהול מאבק סביבתי.

כל ציביליזציה אומללה על פי דרכה

הסוגיות של צדק סביבתי וצדק חברתי חופפות לעיתים, אך הן אינן זהות. לפני שמכריעים על אופן חלוקת המשאבים והעושר יש לוודא שהבסיס לאלה הוא בר קיימא. את הדנים בצדק חלוקתי בלי ההקשר הסביבתי אפשר להמשיל לנוסעיה של ספינה טובעת המתקוטטים ביניהם על השאלה מי יתגורר במחלקה הראשונה ומי יישן על הסיפון, בשעה שהמים מאיימים לבלוע את הספינה על נוסעיה. המחשה רבת עוצמה לבלבול הזה בסדרי העדיפויות אפשר למצוא במקרה העצוב של איי הפסחא שבאוקיינוס השקט, מקרה שמתואר בפרטי פרטים בספרו של ג'ארד דיימונד, התמוטטות.

ג'ארד דיימונד נוהג לצטט בראיונות ובכתביו את המשפט מספרו של טולסטוי, אנה קארנינה: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה". משפט זה מתאר את תמצית שני ספריו המשפיעים ביותר – "רובים, חיידקים ופלדה" ו"התמוטטות" – העוסקים בעברו של המין האנושי ובעתידו. ישנם מתכונים מעטים להצלחתן של ציביליזציות לאורך ההיסטוריה האנושית, טוען דיימונד, אולם לכישלונן ולהתמוטטותן – ישנם מתכונים רבים השונים זה מזה כפתיתי שלג בליל חורף סנט פטרבורגי. כל ציביליזציה אומללה – אומללה על פי דרכה.

פרופ' ג'ארד דיימונד, זואולוג יהודי אמריקני, חבר סגל בקמפוס לוס אנג'לס של אוניברסיטת קליפורניה וחתן פרס פוליצר, הוא אחד מההוגים החשובים של זמננו והוא מוזכר כמעט בכל דיון על המשבר הסביבתי ועתיד האנושות. דיימונד, ביולוג בהשכלתו שערך את עיקר מחקריו על ציפורים טרופיות בג'ונגלים של פפואה ניו-גינאה, רחוק מלהתאים לדימוי האוטומטי של מחבר ספרי עיון היסטוריים, אולם דווקא בזכות שונות זו הוא הצליח לחדש ולזהות דפוסים היסטוריים נסתרים, אשר נחבאו מעיני היסטוריונים ואנשי מדעי המדינה. בעיני האקולוג שלו הוא זיהה את הסיבות הראשוניות – הפיזיקאליות, האקולוגיות והגיאוגרפיות – אשר הובילו לעלייתן ולנפילתן של אימפריות ותרבויות אנושיות לאורך ההיסטוריה. תובנותיו המקוריות חמקו מעיניהם של כלכלנים והיסטוריונים שנוטים להתמקד בסיבות שניוניות, פיננסיות ופוליטיות, שנגזרות מהסיבות הראשוניות, הפיזיות. במובנים מסוימים, אפשר לומר שדיימונד מתיימר לעשות את מה שמרקס ניסה לעשות ונכשל – להפוך את ההיסטוריה האנושית לענף של מדעי הטבע.

הגישה הגיאוגרפית-אקולוגית של דיימונד מצביעה על התלות הכמעט טוטלית של האדם והחברה האנושית בממשק עם הסביבה בה הוא מתקיים. דיימונד טוען שבכדי להבין את ההיסטוריה יש להתבונן עליה ברזולוציה של עשרות ומאות שנים לפחות – ממש כפי שבוחנים שכבות גיאולוגיות בסלע מרובד. ב"רובים, חיידקים ופלדה" הוא מסביר מדוע אירופה היא זו שכבשה את אמריקה ולא להפך – לא בשל עליונותו של הגזע הלבן, אלא בשל התנאים הגיאוגרפים והמגוון הביולוגי אשר עמדו לרשות שתי הציביליזציות במהלך אלפי שנות התפתחותן. באופן דומה הוא מדגים מדוע אפריקה הפכה ליבשת נחשלת למרות היותה מקום מוצאו של האדם החושב, ההומו ספיאנס. המגוון המוגבל של גידולים ובעלי חיים המתאימים לביות וחקלאות, יחד עם שפע של גידולי בר מזינים, חרצו את גורלם של תושבי היבשת השחורה להישאר ציידים לקטים ולא לפתח ציביליזציה חקלאית ואת המנגנון הבירוקראטי והשלטוני הנלווה לה, עד בואו של האדם הלבן.

 

דיימונד בראיון על עולם משתנה

בין אי הפסחא למשבר הגלובלי

בהתמוטטות משלים דיימונד את האנליזה ההיסטורית ובוחן מהם הגורמים שהובילו לקריסתן של חברות אנושיות לאורך ההיסטוריה האנושית. לצורך כך מבצע דיימונד ניתוח מעמיק של מקרי מבחן מההיסטוריה הרחוקה ומהעת המודרנית – החל מההכחדה של האנסאזי בצפון אמריקה וכלה במלחמת האזרחים ברואנדה. ההתמוטטות, הוא טוען, מגיעה במגוון דרכים, אבל בסופו של דבר כולן נובעות מהרס או נתק מהתשתית הפיזית והטבעית עליה נשענת כל חברה אנושית.

הבולטת ביותר מכלל הדוגמאות אותן מביא דיימונד היא ההעלמות המסתורית של התרבות האניגמאטית שיצרה את פסלי הענק באי הפסחא. מה הביא להכחדתה של חברה אשר הצליחה להקים ולהוביל מאות פסלי אבן ענקיים, כל אחד במשקל של עשרות טונות, באי קטן ומבודד בלב האוקיינוס השקט? מחקר ארכיאולוגי מדוקדק חשף את הפתרון לחידה זו. המתיישבים הפולינזים הראשונים שהגיעו לאי הפסחא במאה ה-5 לספירה מצאו גן עדן סוב טרופי בעל אדמה פורייה, עצים למכביר ומגוון בעלי חיים. בחלוף כמה מאות שנים צמחה תרבות מפוארת באי והחל פולחן הפסלים. בתחרות הרסנית על יוקרה ומעמד התחרו ביניהם השבטים השונים באי במרוץ בלתי פוסק להקמת פסלי פולחן רבים וגדולים יותר משל יריביהם. היערות העבותים נכרתו במרץ לשם הכנת כלי עבודה, חבלים, גלגלות ומנופים לעיצוב והובלת הפסלים. במהרה לא נותרו עוד עצים באי כולו והאדמה החשופה נשחקה ברוחות העזות של האוקיינוס השקט. ללא עצים לבניית סירות, מגורים והסקה, תרבות אי הפסחא קרסה לתוך עצמה ופנתה למלחמות שבטים וקניבליזם. כאשר האדם הלבן גילה את האי במאה ה-18 נותרו בו רק כמה מאות שורדים, רעבים וחסרי כל.

על אף ההבדלים הגדולים ישנם קווי דמיון ברורים בין הסיפור העגום של אי הפסחא למשבר הגלובלי הנוכחי. למרות שסדרי הגודל של המאורעות שונים והגורמים הישירים להם אחרים, בסופו של דבר, בדומה לתרבות האבודה של אי הפסחא, גם הציביליזציה האנושית המודרנית שוחקת בקצב הולך וגובר את בסיס ההון הטבעי עליו היא נשענת. שחיקה זו כבר מתבטאת בעליית מחירי האנרגיה וחומרי הגלם ומובילה לחוסר יציבות כלכלית ופוליטית הולך וגובר. למעשה, שורשיה של מחאת יוקר המחייה נטועים עמוק בסדקים ההולכים ומתרחבים בכלכלת השוק הגלובלית, המונעת על ידי דלק מחצבים מתכלה, מחצבים מתמעטים ותרבות צריכה בזבזנית.

שרידים של תרבות אבודה. איי הפסחא.

שלושה מיליארד סינים והודים עומדים בתור

במובנים רבים השאיפה הפשטנית לגידול בלתי פוסק של התוצר והצריכה, המתבטאת בגידול בתוצר הלאומי הגולמי, הפכה לחזות הכלכלה כולה. שאלות של רווחה, צדק חלוקתי, יציבות וקיימות נזנחו לטובת השאת הצמיחה. יתכן שהשיטה הזו עבדה במידת מה כל עוד היו לנו אנרגיה זולה, משאבים בשפע וכל עוד הודרה רוב האוכלוסייה בעולם השלישי מאורגיית החלום האמריקאי. אולם, במציאות בה האנרגיה הופכת יקרה, מחירי הסחורות והמזון עולים ושלושה מיליארד סינים והודים עומדים בתור להצטרף למועדון המדינות המפותחות, לחץ הביקוש הגובר אל מול ההיצע הקטן יחשוף את "{הונאת הפונזי}" של הדורות הקודמים ויביא עמו גלי הדף פוליטיים שילכו ויתגברו. למעשה, אנחנו כבר רואים את זה קורה בכל רחבי העולם, בכל מקום בצורה שונה – בתל אביב באוהלים, בלונדון בביזה אלימה, בקהיר במהפכה.

אנו עומדים לגלות, שהפתרון למשברים אלו כבר אינו עניין של צדק חלוקתי בלבד, אלא של התמודדות עם משאבים מוגבלים. יותר ויותר אינדיקציות מורות על כך שהגענו לעידן שיא תפוקת הנפט, אשר גורם לעלייה מתמשכת במחירי הנפט יחד עם תנודתיות גוברת בהם; יותר ויותר סימנים מראים שההתחממות הגלובלית מעשה ידי אדם מחריפה וגורמת לשינוי אקלים קיצוניים הפוגעים בתבואה החקלאית דווקא כאשר עוד ועוד בני אדם זקוקים למשאבים הללו. פתרונות המתבססים אך ורק על רגולציה מוגברת והשבת מדינת הרווחה, מבורכים ככל שיהיו, לא יצליחו להתמודד לבדם עם אתגרים אלו. מחירי הדלק, הסחורות, המזון והקרקע ימשיכו להעלות והמשחק הכלכלי המבוסס על צמיחה ללא קיימות לא יוכל להמשיך לאורך זמן.

שכונה פרברית חדשה בעיר וושי שבסין

זהו אתגר לא פשוט. המעבר למשק אנרגיה מתחדש בעיקרו ידרוש צמצום של הצריכה האנרגטית בעשרות אחוזים מהרמה הנוכחית. מעבר למשק משאבים מעגלי ידרוש שינוי מבני בסיסי בעשרות תעשיות, חלקן גלובליות. אי-אפשר להשיג שינויים אלו ללא שינוי בסדר העדיפויות הלאומי ובאורח החיים האישי. צריך להפסיק לדבר במונחים של גידול בתוצר ולהתחיל לדבר במונחים של רווחה ושגשוג שאינם מתבטאים אך ורק בכמות הצריכה. פתרונות נוסח – "אם אין מים אז נתפיל" או "אם המכוניות מזהמות אז נעבור לחשמליות", הם חלקיים במקרה הטוב ובעיקר מסיטים את הבעיות למקום אחר במקום לפתור אותן. המשברים האחרונים והעתידים לבוא מציבים בפנינו אתגר מסוג חדש, שלא ניתן לפתור אותו בעזרת אותם כלים ישנים של קפיטליזם וסוציאליזם. יתכן שזהו המתכון לקטסטרופה מלתוסיאנית ויתכן שזו התחלה של שיטה כלכלית הוגנת ואחראית יותר, עבורנו ועבור הדורות הבאים – מתכון למשפחה גלובלית מאושרת יותר.


Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: