Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for יוני, 2012

על מורשתה של אלינור אוסטרוםכלת פרס הנובל לכלכלה שהלכה לעולמה השבוע, ומספר לקחים על ניהול המשבר הסביבתי ומגבלות המחקר הכלכלי הקלאסי

השבוע הלכה לעולמה אלינור אוסטרום, כלת פרס נובל לכלכלה לשנת 2009 וחלוצה בחקר ניהול מקיים של משאבים סביבתיים. אוסטרום, האישה היחידה עד כה שזכתה בפרס נובל לכלכלה, אשר רכשה את השכלתה במדעי המדינה ללא כל השכלה פורמלית בכלכלה, היא עוף מוזר בקרב חתני הפרס הגברים לדורותיהם. בתקופה בה המחקר הכלכלי הפך למנותק ברובו משאר מדעי החברה וממוקד בתיאור מתמטי של מודלים כלכליים באופן המתיימר לחקות את המדעים המדויקים, אוסטרום הפריכה תפיסות כלכליות מקובלות תוך שהיא מאחדת גישות של מחקר כלכלי ומחקר חברתי ומתרחקת מהניסיון לפשט מערכות אנושיות וסביבתיות מורכבות לסדרה של נוסחאות מפשטות. יתר על כן, היא עשתה זאת בסדרה של מחקרי שטח מעמיקים ובלתי אמצעיים, מהסוג שנעדר כמעט לחלוטין ממחקרים כלכליים בני זמננו.  אוסטרום יצאה לשטח ותחקרה דייגים, רועי צאן וחקלאים על פעילותם הלכה למעשה. היא אספה בקפדנות נתונים כמותיים על תשומות ותפוקות כלכליות יחד עם אינדיקטורים סביבתיים מגוונים, אשר השלימו את המידע האיכותני אותו היא ליקטה באלפי ראיונות עם האנשים המנהלים את משאבי הטבע ביום-יום.

התפיסה הקלאסית לניהול משאבי טבע משותפים, אותה הפריכה אוסטרום, הוצגה ב-1968 על ידי הביולוג גארת הרדין במאמר קנוני מהמצוטטים ביותר בספרות המדעית, תחת הכותרת "הטרגדיה של נחלת הכלל". על פי תפיסה זו דינם של משאבי טבע משותפים, אשר אינם נתונים לבעלות פרטית או לפיקוח ממשלתי הדוק, לכלייה בשל שימוש יתר. הטרגדיה של נחלת הכלל מתרחשת כיוון שכל אחד מהמשתמשים במשאב מעוניין להגדיל את הרווח האישי שלו וזאת מבלי להתחשב בצרכים של המשתמשים האחרים או בקצב ההתחדשות של המשאב. על פי הרדין, שני הפתרונות האפשריים לטרגדיה הם או הפרטה של משאבי הטבע, כך שבעלים פרטיים יבטיח את שימורם של משאבי הטבע שבבעלותו מתוך אינטרס אישי, או ניהול ממשלתי של המשאבים באופן אשר ימנע שימוש יתר בהם על ידי רגולציה. קונספציה זו היא שהצדיקה מצד אחד הפרטות נרחבות ומסחור של משאבי טבע ברוח קפיטליסטית ומצד שני הלאמת משאבי טבע ויצירת מערכות רגולטוריות נוקשות לשימורם ברוח סוציאליסטית.

שאלת הטרגדיה של נחלת הכלל היא קריטית היום יותר מאי פעם. עם הצמיחה באוכלוסיית העולם וברמת החיים, יותר ויותר משאבי טבע משותפים נמצאים תחת לחץ של ניצול יתר. כך למשל, מדינות העולם פולטות לאטמוספרה מזהמים וגזי חממה המסכנים את בריאותנו ואת יציבות המערכת האקלימית כולה לטובת רווח מקומי וקצר מועד, חברות דייג מכחידות את אוכלוסיות הדגים בהן הן עצמן תלויות לפרנסתן על ידי דיג יתר חסר בקרה, ומדינות טרופיות מאפשרת בירוא של יערות הגשם, המהווים ריאות ירוקות לעולם כולו, בקצב הגדול בהרבה מהדרוש להתחדשותם. למעשה הטרגדיה נוכחת בפוטנציה בכל מקום בו יש משאב מוגבל הפתוח לשימוש כולם – בניצול יתר של תשתיות הכביש בכניסה לערים על ידי רכב פרטי באופן הגורם לגודש תנועה ופקקים, בהפרעה לתדרי רדיו על ידי תחנות פיראטיות, ובהשמעת מוזיקה רועשת באמצע הלילה בבניין משותף. ללא פתרונות טובים לטרגדיה של נחלת הכלל, אנו צפויים לגרום לנזקים חברתיים וכלכליים אשר רק ילכו ויחריפו ככל שיעשה כאן צפוף יותר.

במחקריה אוסטרום הדגימה כי הפרדיגמה הקלאסית לניהול נחלת הכלל על ידי הפרטה או הלאמה היא פשטנית ובמקרים רבים פשוט אינה נכונה. אוסטרום הבחינה כי לאורך כל ההיסטוריה האנושית ניהלו קהילות בכל רחבי העולם משאבים משותפים הנמצאים במחסור באופן מקיים במשך מאות ואלפי שנות שימוש וזאת מבלי להפריטם או להעבירם לניהול מרכזי. ההיסטוריה הראתה כי הטרגדיה של נחלת הכלל היא דווקא היוצא מן הכלל ולא הכלל. למעשה במרבית המקרים, כאשר משאבי טבע הופרטו או הועברו לניהול המדינה, כפי שחשבו הכלכלנים שיש לעשות, חלה הידרדרות במצבם עד כדי קריסה מוחלטת.

אוסטרום הראתה כי תחת תנאים מסוימים קהילות מקומיות מצליחות לנהל את המשאבים המשותפים באופן טוב יותר מבעלים פרטיים או ממשל מרכזי. היתרון של קהילות אלו טמון בפרספקטיבה הרחבה וארוכת הטווח שלהן, יחד עם ההיכרות האינטימית שלהן עם מגבלות המערכת הטבעית והצרכים של המשתמשים בה. קהילות אלו, אשר חייהן כרוכים בשימוש מושכל במשאב הטבע, מסוגלות לתפעל מערכת חברתית של איזונים ובלמים המונעת מפרטים בקבוצה להשתמש במשאב המשותף באופן בלתי מבוקר. זה לא שאין טרמפיסטים הרוצים לנצל לרעה את נחלת הכלל, אלא שהקהילה מסוגלת להפעיל עליהם סנקציות חברתיות, כלכליות ואחרות אשר ירתיעו אותם מלעשות זאת, לעיתים קרובות בצורה אפקטיבית יותר ממה שכל שלטון מרכזי יכול לעשות.

המחקר של אוסטרום נזהר מטענות גורפות או פשטניות. הוא מלא מורכבויות, אבחנות עדינות והסתייגויות מכל צורה של הכללה. אין כאן נוסחה אחת להצלחה אלא סדרה של תנאים וקריטריונים לניהול בריא של נחלת הכלל, אשר חלקם כלכליים, חלקם אקולוגים וחלקם חברתיים. אולי הלקח המרכזי שאפשר ללמוד מעבודתה הוא שהפשטות כלכליות אידאולוגיות מסוג הניאו-ליברליזם או הסוציאליזם במופעיהם הקיצוניים מחמיצות את המורכבות של העולם האמיתי. עם זכייתה בפרס הנובל אחד מתלמידה וחוקר מוביל בזכות עצמו, הנרי פארל, השווה את עבודתה של אוסטרום לזו של ג'יין ג'ייקובס, חוקרת תכנון הערים פורצת הדרך אשר נעדרה כל השכלה פורמלית בתחום וניפצה קונספציות תכנוניות מקובלות עד זמנה. שתיהן, כך פארל אומר, צעדו בפער הקיים בין תפיסות ליברטאניות ותפיסות סוציאליסטיות באופן אשר מערער על הנחות היסוד של שתי האידיאולוגיות.

אוסטרום עבדה עד יומה האחרון ופעלה לקידום ניהול "פולי-צנטרי", קהילתי ומקומי, של בעיות סביבתיות מורכבות. על סמך תצפיותיה הרבות היא הביעה חשש כי הניסיון להגיע להסדרה עולמית של המשבר הסביבתי המורכב נידון לכישלון ידוע מראש. מאמרה האחרון, שפורסם ביום מותה נכתב לקראת ועידת האו"ם "ריו 20+" לפיתוח בר קיימא אשר נערכת החודש. אוסטרום קראה למקד את הניסיון לשינוי עולמי בערים וקהילות מקומיות ולא בקביעת יעדים והתחייבויות נטולות מעמד משפטי ברור בין מדינות ומעצמות. אלפי ערים ועשרות אלפי קהילות שכבר אימצו עקרונות ברוח זו בעשור האחרון מעוררות תקווה שמורשתה לא תשכח.

אוסטרום, 1933 – 2012. צילום: ויקיפדיה.

Read Full Post »

מדי שנה הממשלות שלנו מסבסדות בעשרות מיליארדים את תעשיות הנפט, הפחם והגז. האם יש תקווה לשינוי? ומה עם ישראל?

ועידת האו"ם לפיתוח בר קיימא, "ריו 20+", אשר תפתח באמצע יוני כבר נמצאת מעבר לפינה ונדמה שככל שמועד הוועידה מתקרב כך הציפיות ממנה הולכות ויורדות. יחד עם זאת, לקראת הוועידה מתנהלים קמפיינים ציבוריים המגיעים מ"השטח" ומסמנים יעדים פוליטיים שאפתניים ומספקים מעט תקווה לשינוי עתידי. ככל הנראה הקמפיין הבולט (או הקולני) ביותר הוא גם הפעם של תנועת 350, אשר הפכה בשנים האחרונות לאחת התנועות המובילות בעולם הפועלות להפחתת פליטות גזי חממה. לקראת הוועידה, למעלה ממיליון תומכי 350 כבר חתמו על עצומה הקוראת למנהיגי העולם להפסיק לספק סובסידיות לדלקים מחצביים כנפט ופחם – דרישה שהיא כה מובנת מאליה עד כי זה כמעט מפתיע שבכלל צריך להיאבק על כך.

אלא שהמציאות כמובן אחרת. באמדן ראשוני שנערך ב-24 מדינות על ידי ארגון המדינות המפותחות, ה-OECD, זוהו סובסידיות ממשלתיות ישירות לדלקים מחצביים בהיקף של כ-75 מיליארד דולר. על פי הערכות אחרות ארה"ב לבדה משקיעה מדי שנה למעלה מ-50 מיליארד דולר בסבסוד חברות נפט, גז ופחם. בישראל לבדה ניתנו ב-2010 החזרי מס לשימוש במוצרי נפט בסך כשני מיליארד ש"ח. הסובסידיות הללו מתבטאות בדרך כלל בתמיכות ישירות בחיפושי נפט וגז טבעי ובהובלתם, בפטורים והקלות מס לשימוש בדלקים ובערבויות ממשלתיות לחברות הנפט, הפחם והגז. זאת, מבלי לכלול את העלות העקיפה של נזקי השימוש בדלקי מאובנים או בעלויות של תמיכות עקיפות אחרות לתעשיות הרכב, התעופה או האנרגיה, מהצרכניות העיקרית של דלקים מאובנים.

ממשל אובמה שהצהיר בעבר שהוא מתנגד למתן סובסידיות מעין אלו המשיך בפועל לסבסד את תעשיית הדלקים בלחץ המפלגה הרפובליקנית. אם אפשר היה לחשוב שדווקא חסידי הכלכלה החופשית בקרב הרפובליקנים ישמחו לקדם חקיקה המבטלת את התערבות המדינה בשוק הפרטי, הרי שמסתבר פעם נוספת שהלובי של תעשיית הנפט האמריקאית חזק יותר מכל אידאולוגיה.

התסבוכת של אובמה – סובסידיות לדלקים מאובנים בסך של עד 52 מיליארד דולר בשנה. מקור: priceofoil.org

אך יש סיבה להיות אופטימיים. בלחץ המשבר הכלכלי העולמי, המשבר האקלימי ועליית מחירי האנרגיה פחות ממשלות יהיו מוכנות להמשיך ולסבסד את תאגידי האנרגיה הגדולים. גופים מרכזיים כגון ה-OECD וסוכנות האנרגיה הבינלאומית כבר פרסמו המלצות לביטול סובסידיות אלו. יחד עם דעת הקהל המתחילה לתת את דעתה לנושא סביר שנראה יותר ויותר ממשלות בעולם מתחילות לפעול בכיוון הנכון.

בארץ כמובן מעטים דנים בסוגיה והשיח הציבורי נמצא במקום אחר. מחאת הדלק קראה להפחתת המיסוי על דלקים והיא אף זו שהגיעה להישגים התקציביים המשמעותיים ביותר עד כה מבין כלל מחאות השנה החולפת. זה סדר העדיפויות במדינה שבה הטבת השכר המשמעותית ביותר בשירות המדינה היא על אחזקת רכב וכל השכונות החדשות מתוכננות כפרברי שינה מבוססי רכב פרטי. אפילו יותר ממה שאנחנו אוהבים קוטג' – הישראליים רוצים את הדלק שלהם נקי ממיסים ואם אפשר אז גם שיהיה מסובסד עם רכב הליסינג וחנייה צמודה.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: