Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘אנרגיה’ Category

שיחות האקלים נפתחו בדוחא. מה הסיכוי לפריצת דרך? מה הצפי לעתיד? והאם יש בכלל תקווה לבלום את שינוי האקלים?

בשקט תקשורתי כמעט מוחלט השבוע תסתיים בדוחא שבקטאר ועידת האקלים ה-18 במספר של האומות המאוחדות, הידועה בשם הקיצור COP18. מטרת הוועידה להגיע לקונצנזוס בין הממשלות לגבי הצעדים הנדרשים לבלימת ההתחממות הגלובלית ולהערכות להשפעות הצפויות של שינוי האקלים. לאחר הכשלון של הוועידה בשנה שעברה, הציפיות מהוועידה הנוכחית נמוכות. גם הבחירה לערוך את השיחות דווקא בקטאר, שיאנית העולם בפליטות גזי חממה לנפש (53.4 טון לנפש – פי שלושה מארה"ב), גררה ביקורת רבה אבל אולי דווקא תסייע לרתום את יצואנית הנפט הגדולה לתהליך המדשדש.

אז מה מקווים להשיג ב-COP18? לפני שנתיים בפסגת COP16 בקנקון, הממשלות הסכימו כי נדרשת הפחתה של פליטות גזי החממה כדי למנוע מהטמפרטורה הגלובלית לעלות מעל לשתי מעלות. קוראים עירניים בוודאי שמו לב לכך שההסכמה היתה שההפחתה "נדרשת" ולא שההפחתה תתבצע… והשטן הרי נמצא בפרטים… בשנה שעברה, בשיחות COP17 בדרבן, הוסכם כי עד 2015 יגיעו המדינות להסכמות לגבי מתווה הפחתה עתידי שיכנס לתוקף במהרה בימנו… כלומר רק בשנת 2020… ועכשיו ב-COP18 הציפיה היא (תופים…) שהמשתתפים יסכימו איך להסכים על ההסכמות עד 2015…

כל זה היה מאוד משעשע ללא זה היה כל כך מדאיג. על פי תחזית הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה שהתפרסמה בחודש שעבר, במצב העניינים הנוכחי אין למעשה שום סיכוי להגשים את יעד שתי המעלות של ועידת קנקון, התבוסתני בפני עצמו. הביקוש לדלקים מחצביים צפוי לעלות ולגרור עליית טמפרטורה של 3.6 מעלות עד 2035 בתרחיש של עסקים כרגיל ו-3 מעלות בתרחיש האופטימי והלא סביר שבו לפתע תתקבל מדיניות עולמית של התייעלות אנרגטית. תחזית ארגון המדינות המפותחות, ה-OECD, קודרת אפילו יותר וצופה עלייה של 50% בפליטות גזי חממה עד 2050 ועלייה בטמפרטורה של 3 עד 6 מעלות. תמונת מצב עגומה זו נובעת ממדיניות ממשלתית מכוונת. ב-2011 הסובסידיות לדלקים מחצביים נאמדו בכ-523מיליארד דולר – פי שש מהסובסידיות לאנרגיות מתחדשות. תארו לעצמכם מה היה קורה אם רק היינו הופכים את המספרים האלו… 

תחזית ה-OECD: משאירים את יעדי ועידת קנקון הרחק מאחור

תחזית ה-OECD: משאירים את יעדי ועידת קנקון הרחק מאחור

אבל לא הכל שחור מנפט והאסימונים מתחילים ליפול. בעת שהממשלות מהססות, עשרות אלפי קהילות מקומיות, רשויות מוניציפליות וחברות פרטיות ברחבי העולם לא מחכות ולוקחות יוזמה ומתחייבות ליעדי הפחתת פליטות גזי חממה באופן עצמאי. מרבית תושבי ניו-יורק מייחסים את עוצמתו של ההוריקן סנדי לשינוי האקלים. לאט לאט הרחוב משפיע על מקבלי ההחלטות. לאחר שנים של דיונים ומאבקים פוליטיים, קליפורניה עומדת להיות המדינה הראשונה בארה"ב שתחיל מכסות על פליטות גזי חממה החל מינואר 2013, ובכך היא מצטרפת ל-30 מדינות אירופאיות המנהיגות כבר מערכת דומה. מאז יולי 2012 נכנס לתוקפו מס פחמן מקיף ויחיד מסוגו באוסטרליה, אחת מהיצואניות הגדולות של פחם. אפילו סין עורכת פיילוט לסחר בפחמן במספר פרובינציות. השימוש באנרגיות מתחדשות ובאנרגיה גרעינית צפוי לעלות דרמטית עד 2035 ולספק לפחות 45% מכלל צריכת האנרגיה העולמית. ומי יודע אולי אפילו מדוחא עוד תצא בשורה.

Read Full Post »

הסופה סנדי טרפה את הקלפים בשיח הסביבתי-פוליטי בארה"ב והחזירה את שינוי האקלים למרכז מערכת הבחירות, אולי אף כגורם מכריע 

בשבוע הקרוב תסתיים מערכת הבחירות בארה"ב והאומה האמריקאית תבחר את הנשיא שינהיג אותה בארבע השנים הבאות. על רקע זה, הסופה סנדי שפקדה את הקאריבים והחוף המזרחי של ארה"ב בשבוע שחלף היתה ככל הנראה אחד מהאירועים הפוליטיים המשמעותיים ביותר במערכת הבחירות הנוכחית. מעבר לשבחים להם זכה אובמה על תפקודו במהלך הסופה מכל קצוות הקשת הפוליטית, הסופה גם החזירה לשיח הפוליטי את נושא שינוי האקלים שנדחק הצידה בקמפיין האחרון, אל מול השיח הכלכלי-חברתי. בעקבות הסופה ראש עיריית ניו-יורק, מייקל בלומברג, רפובליקני בעברו, קרא לציבור להצביע לאובמה בטענה שהוא המועמד שיטפל טוב יותר במאבק בשינוי האקלים. במקביל קואליציה של ארגוני סביבה הפועלת תחת השם Climate Scilence ("שתיקת האקלים") העלתה קמפיין במדינות המתנדנדות אוהיו ווירג'יניה, המשתמש בנזקי הסופה כדי לתקוף את המועמד הרפובליני מיט רומני על הזלזלול שהוא הפגין כלפי בעיית שינוי האקלים בעצרת ההכתרה שלו לפני מספר חודשים. פעיל הארגון אף התפרץ לדברי רומני במהלך ועידה בוירג'יניה ביום חמישי האחרון בצעקות כי שינוי האקלים הוא זה שגרם לסופה. 

משבר האקלים היה נוכח נפקד במערכת הבחירות הזו ולא הוזכר מפורשות באף אחד מהעימותים הטלווזיונים האחרונים. זאת, בניגוד גמור לקמפיין הבחירות של 2008, בו הציג אובמה תוכנית סדורה להפחתת פליטות גזי חממה בארה"ב ב-80% עד 2050, אשר אמורה היתה לכלול מנגנון הגבלה וסחר בפליטות פחמן ותמיכות בסך 150 מיליארד דולר בטכנולוגיות ירוקות. אלא שתוכנית זו נפלה בסאנט אל מול הלובי החזק של חברות הפחם והנפט ואומבה נאלץ להקריבה לטובת קידום הרפורמה במערכת הבריאות האמריקאית. אל מול כשלון זה, יחד עם האכזבה מועידת קופנהגן ב-2009 ושערוריית פשיטת הרגל של חברת האנרגיות המתחדשות 'סולינדרה' ב-2011, אשר זכתה לתמיכות בסך 500 מיליון דולר מממשל אובמה, העדיפו הדמוקרטים להצניע את הנושא בקמפיין הנוכחי. יחד עם זאת, כאשר הנושא עלה בהזדמנויות שונות, אובמה דבק בעמדותיו הקודמות והצהיר שימשיך לקדם מדיניות להתמודדות עם משבר האקלים.

מן העבר השני, רומני, אשר בעברו דווקא הביע תמיכה במאבק בשינוי האקלים, יישר קו עם מכחישי שינוי האקלים בקרב תנועת "מסיבת התה" שבמפלגה הרפוליקנית, ולעג לממשל אובמה על מאמציו בתחום במספר הזדמנויות, הבולטת שבהן היתה כאמור בנאום ההכתרה שלו למועמד לנשיאות. בעוד אובמה השקיע כספי ממשל באנרגיות מתחדשות, חיזק את הסוכנות להגנת הסביבה האמריקאית, ה-EPA, אל מול הסקטור הפרטי, ועיכב את בניית צינור Keystone XL אשר אמור היה להוביל את תוצרי הנפט המזהם מחולות הזפת בקנדה לארה"ב, רומני התחייב לקדם בשיא המרץ את תעשיית הדלקים המחצביים האמריקאית, לצמצם ואפילו לבטל את מרבית סמכויות ה-EPA ולהפסיק כליל את הסובסידיות לטכנלוגיות ירוקות וזאת לדבריו לטובת הקטנת המעורבות הממשלתית ותמרוץ הצמיחה הכלכלית. מעניין לציין שעל פי סקר שנערך לפני פחות מחודש יתכן שדווקא עמדה זו תהיה לרועץ עבור רומני בקרב המצביעים המתנדנדים. 

בכל אופן, בעוד שברור מה יעשה רומני אם יבחר, נדמה שהמוטיבציה הפוליטית של אובמה בתחום הסביבתי כבר אינה חזקה כבעבר וכלל לא ברור אם הוא יצליח או ינסה לקדם את הבטחותיו מ-2008 אם יבחר. למרות זאת, עדיין נותר לנו רק לקנא בשיח הפוליטי-סביבתי במערכת הבחירות האמריקאית, כאשר כאן מרבית המפלגות נותנות לנושא התייחסות שולית אם בכלל.

סנדי – סופה פוליטית בפעולה

Read Full Post »

מדי שנה הממשלות שלנו מסבסדות בעשרות מיליארדים את תעשיות הנפט, הפחם והגז. האם יש תקווה לשינוי? ומה עם ישראל?

ועידת האו"ם לפיתוח בר קיימא, "ריו 20+", אשר תפתח באמצע יוני כבר נמצאת מעבר לפינה ונדמה שככל שמועד הוועידה מתקרב כך הציפיות ממנה הולכות ויורדות. יחד עם זאת, לקראת הוועידה מתנהלים קמפיינים ציבוריים המגיעים מ"השטח" ומסמנים יעדים פוליטיים שאפתניים ומספקים מעט תקווה לשינוי עתידי. ככל הנראה הקמפיין הבולט (או הקולני) ביותר הוא גם הפעם של תנועת 350, אשר הפכה בשנים האחרונות לאחת התנועות המובילות בעולם הפועלות להפחתת פליטות גזי חממה. לקראת הוועידה, למעלה ממיליון תומכי 350 כבר חתמו על עצומה הקוראת למנהיגי העולם להפסיק לספק סובסידיות לדלקים מחצביים כנפט ופחם – דרישה שהיא כה מובנת מאליה עד כי זה כמעט מפתיע שבכלל צריך להיאבק על כך.

אלא שהמציאות כמובן אחרת. באמדן ראשוני שנערך ב-24 מדינות על ידי ארגון המדינות המפותחות, ה-OECD, זוהו סובסידיות ממשלתיות ישירות לדלקים מחצביים בהיקף של כ-75 מיליארד דולר. על פי הערכות אחרות ארה"ב לבדה משקיעה מדי שנה למעלה מ-50 מיליארד דולר בסבסוד חברות נפט, גז ופחם. בישראל לבדה ניתנו ב-2010 החזרי מס לשימוש במוצרי נפט בסך כשני מיליארד ש"ח. הסובסידיות הללו מתבטאות בדרך כלל בתמיכות ישירות בחיפושי נפט וגז טבעי ובהובלתם, בפטורים והקלות מס לשימוש בדלקים ובערבויות ממשלתיות לחברות הנפט, הפחם והגז. זאת, מבלי לכלול את העלות העקיפה של נזקי השימוש בדלקי מאובנים או בעלויות של תמיכות עקיפות אחרות לתעשיות הרכב, התעופה או האנרגיה, מהצרכניות העיקרית של דלקים מאובנים.

ממשל אובמה שהצהיר בעבר שהוא מתנגד למתן סובסידיות מעין אלו המשיך בפועל לסבסד את תעשיית הדלקים בלחץ המפלגה הרפובליקנית. אם אפשר היה לחשוב שדווקא חסידי הכלכלה החופשית בקרב הרפובליקנים ישמחו לקדם חקיקה המבטלת את התערבות המדינה בשוק הפרטי, הרי שמסתבר פעם נוספת שהלובי של תעשיית הנפט האמריקאית חזק יותר מכל אידאולוגיה.

התסבוכת של אובמה – סובסידיות לדלקים מאובנים בסך של עד 52 מיליארד דולר בשנה. מקור: priceofoil.org

אך יש סיבה להיות אופטימיים. בלחץ המשבר הכלכלי העולמי, המשבר האקלימי ועליית מחירי האנרגיה פחות ממשלות יהיו מוכנות להמשיך ולסבסד את תאגידי האנרגיה הגדולים. גופים מרכזיים כגון ה-OECD וסוכנות האנרגיה הבינלאומית כבר פרסמו המלצות לביטול סובסידיות אלו. יחד עם דעת הקהל המתחילה לתת את דעתה לנושא סביר שנראה יותר ויותר ממשלות בעולם מתחילות לפעול בכיוון הנכון.

בארץ כמובן מעטים דנים בסוגיה והשיח הציבורי נמצא במקום אחר. מחאת הדלק קראה להפחתת המיסוי על דלקים והיא אף זו שהגיעה להישגים התקציביים המשמעותיים ביותר עד כה מבין כלל מחאות השנה החולפת. זה סדר העדיפויות במדינה שבה הטבת השכר המשמעותית ביותר בשירות המדינה היא על אחזקת רכב וכל השכונות החדשות מתוכננות כפרברי שינה מבוססי רכב פרטי. אפילו יותר ממה שאנחנו אוהבים קוטג' – הישראליים רוצים את הדלק שלהם נקי ממיסים ואם אפשר אז גם שיהיה מסובסד עם רכב הליסינג וחנייה צמודה.

Read Full Post »

מה הם היתרונות החברתיים של אנרגיות מתחדשות? ומה אנחנו יכולים ללמוד מהניסיון הגרמני בתחום?

על היתרונות הסביבתיים והכלכליים של אנרגיות מתחדשות אין צורך להכביר מילים. אפילו יצואניות הנפט הגדולות בעולם פועלות זה מספר שנים להגדיל את נתח האנרגיות המתחדשות בפורטפוליו האנרגטי שלהן, שהרי גם שם מבינים שלא לעולם חוסן ועתודות הנפט הזול והמתוק כבר מאחורינו. אבל יתרון גדול נוסף של אנרגיות מתחדשות נשכח לעיתים קרובות ואף מתפספס כתוצאה ממדיניות שגויה – מכפיל הכוח החברתי שלהן.

מטבען אנרגיות מתחדשות הן מבוזרות ומפוזרות ובניגוד לדלקים מחצביים קשה יותר לרכזן ולהפיק מהן חשמל בתחנת כוח גדולה אחת. צריך אלפי דונמים של גגות המכוסים בפאנלים סולאריים כדי להפיק את אותה כמות אנרגיה שניתן להפיק בתחנת כוח רגילה אחת, המאכלסת שטח של מאות דונמים. לכאורה מדובר בחסרון, אבל בתכנון נכון מאפיין זה עשוי להפוך לכלי עצמתי לביזור של משק האנרגיה, להיות מנוע ליצירת מקומות עבודה ולהעביר חלק מן ההכנסות ממכירת חשמל אל הקהילה.

ללמוד מהניסיון הגרמני

דוגמה יפה לפוטנציאל זה אפשר למצוא במודל הגרמני להטמעת אנרגיות מתחדשות. גרמניה מפיקה יותר מ-20% מכלל צריכת החשמל שלה ממקורות מתחדשים. זהו נתון מרשים בהתחשב בכך שמדובר בכלכלה הגדולה ביותר באירופה, המונה למעלה משמונים מיליון תושבים, הנהנים מרמת חיים מהגבוהות בעולם. במילים אחרות, יותר מ-16 מיליון מתושבי גרמניה יכולים עקרונית להשתמש אך ורק בחשמל ממקורות אנרגיה מתחדשים, ואכן רבים מתושבי גרמניה מנויים לספקי חשמל המתחייבים לייצר 100% חשמל נקי וירוק. בניגוד גמור לגרמניה, כיום פחות מאחוז בודד מן החשמל בישראל מופק ממקורות מתחדשים וספק רב עם ממשלת ישראל תגשים אפילו את היעד הצנוע של 5% חשמל מתחדש עד 2014, אותו היא הציבה לעצמה.

הסוד להצלחה הגרמנית טמון בתובנה שמלבד התועלות הסביבתיות שאנרגיות מתחדשות מציעות, קיים בהן גם פוטנציאל לתועלת חברתית משמעותית. הגרמנים השכילו להבין שכדי להשיג תמיכה ציבורית רחבה להתקנה של טורבינות רוח ופאנלים סולאריים באזורים מיושבים, התושבים המקומיים הם אלו שצריכים ליהנות מהשקעה זו ולא (רק) תאגידים פרטיים. כך למעשה גוזרים קופון משולש בקידום אנרגיות מתחדשות – גם משיגים תועלת סביבתית, גם תועלת כלכלית בביזור והגברת התחרות במשק החשמל וגם תועלת חברתית על ידי חלוקה רחבה של הרווחים הנוצרים בקרב קהילות הזקוקות להם, במקום העברתם לכיסו של טייקון זה או אחר. ההצלחה של גרמניה בהטמעת האנרגיה המתחדשת, בקצב כפול מהיעד שהוצב על ידי הבונדסטאג לפני עשור, נזקפת במידה רבה לזכות התמיכה בה זכו יצרנים קטנים ועסקים חברתיים אשר היו מעוניינים להיכנס לשוק זה.

145 תושבי הכפר פלדהיים שבמזרח גרמניה התאגדו יחדיו כדי להקים חוות טורבינות רוח בחצר האחורית.

שותפות עם האנשים

בגרמניה למעלה ממחצית מהאנרגיה המתחדשת מיוצרת על ידי אנשים פרטיים, קואופרטיבים או התאגדויות קטנות ולמעלה מ-300 אלף איש מועסקים בתעשייה זו. מודלים מסוג זה, המערבים שותפות מצד התארגנויות קטנות מתוך קהילות מקומיות זכו לכינוי Public Private People Partnership (או בקיצור P4). מי שמכיר קצת את השיח של פיתוח תשתיות בישראל יודע שכאן מדברים כמעט רק על שותפויות עם המגזר הפרטי (Public Private Partnership) וגם זה בדרך כלל רק בדמות חברות תשתית גדולות. כאשר יש כבר התייחסות ליוזמה זו או אחרת אשר עולה מרמת הקהילה היא בדרך כלל חשדנית ואף עוינת.

אז איך הגרמנים עשו את זה? בשנת 2000 חוקק בגרמניה חוק האנרגיות המתחדשות (Erneuerbare Energien Gesetz או EEG) אשר קבע שלושה עקרונות בסיס: מפעילי רשת החשמל חייבים לחבר את מתקני ייצור האנרגיה המתחדשת לרשת ולהעניק לה עדיפות על פני חשמל ממקורות אחרים, יצרני האנרגיות המתחדשות זכאים לתעריפי הזנה משופרים המובטחים להם לעשרים שנה משנת הקמת המתקן, כאשר מידי שנה מעודכנים התעריפים בהתאם לירידה בהשקעות הדרושות, ומשק החשמל הוא משק סגור – כלומר הסבסוד לאנרגיות המתחדשות מגיע מהעלאת המחיר של החשמל לצרכנים. החוק שם דגש על תמיכה ביצרנים קטנים, תוך הסרת חסמים בירוקרטים העומדים בפניהם ומתן סבסוד גבוה יותר למתקני ייצור קטנים.

לעומת זאת, בישראל נוצרה מוטציה של עקרונות אלו עם תוספת אשר למעשה מסרסת אותם – קביעת מכסות מקסימום לייצור חשמל ממקורות מתחדשים, אשר מעבר להן לא ניתן סבסוד ליצרן ולא מאושרת בניית מתקני ייצור נוספים. כמובן שהמכסה הקטנה ביותר שהוגדרה לייצור אנרגיות מתחדשות בישראל היא זו המיועדת ליצרנים הקטנים, בעוד המכסות הגדולות ניתנו ליצרנים הגדולים. אם זה לא מספיק, הרי שעל קהילות מקומיות המעוניינות לייצר אנרגיות מתחדשות לטובת מימון פרויקטים לתועלת הציבור הרחב מוערמים קשיים ביורוקרטיים ומשפטיים קפקאיים. כך למשל, גילו תושבי טירת כרמל כאשר ניסו להקים פאנלים סולאריים על גגות של מבני ציבור באמצעות קרן קהילתית, במקום להעביר את הגגות לידי יזם פרטי שיגרוף לעצמו את הרווחים. להפתעתם הרבה של התושבים החליט משרד הפנים לאסור עליהם להפעיל מודל חברתי זה וחייב את העירייה להעביר את הגגות לגורמים פרטיים וזאת בשל לאקונה משפטית שנויה במחלוקת. למרות מאבק ממושך שהגיע עד בג"ץ דבר לא הועיל והפרויקט החברתי נגנז בסופו של דבר.

 

אז מה צופן לנו העתיד? בגרמניה צפויים בקרוב עדכונים בחוק האנרגיות המתחדשות והיעד הממשלתי המסתמן להטמעת אנרגיות מתחדשות עד 2020 עומד על 40%. בישראל היעד ל-2020 עומד על 10% בלבד, אך גם זה מוטל בסימן שאלה. המחלוקת היא כמובן על כסף – האוצר טוען שהסרת מגבלת המכסות, אשר תאפשר עמידה ביעדי הממשלה, תגרום לעלייה של 15% במחירי החשמל. הניסיון הגרמני אגב מלמד אותנו שזה לא בהכרח נכון – רכיב הסבסוד של האנרגיות המתחדשות בגרמניה מהווה רק 10% ממחירי החשמל וזאת עבור שיעור כפול של אנרגיות מתחדשות ובסבסוד גדול יותר, שהיה נחוץ במחירים של לפני עשור. בינתיים ענף האנרגיות המתחדשות הישראלי חי ממכסה למכסה ומחכה לבשורה מצד ועדה ממשלתית בראשות יוג'ין קנדל שאולי סוף כל סוף תראה לנו שדווקא יש חדש תחת השמש.

Read Full Post »

הלילה, עם חגיגות השנה האזרחית החדשה, בעת נשיקת הסילבסטר, נציין אירוע נוסף – כניסתו לתוקף של איסור המכירה על נורות ליבון בישראל. בהתאם להחלטת ועדת הכלכלה מפברואר, החל ממחר תיאסר מכירתן של נורות ליבון בהספק מעל 60 ואט. הרציונל להחלטה פשוט – נורות ליבון מבזבזות יותר מ-95% מהחשמל שהן צורכות בצורת חום, לכן החיסכון הצפוי למשק מהחלפתן בנורות יעילות יותר מוערך בלמעלה משני מיליארד שקל בשנה. החלטות ברוח דומה נכנסו לתוקף בשנים האחרונות גם בארה"ב ובאירופה, כך שישראל פשוט מיישרת קו עם האופנה בעולם.

על פי רוב ההחלפה של נורות משתלמת כמובן גם מנקודת מבטו של הצרכן הפרטי. על פי תחשיב של BDO משק בית טיפוסי יחסוך כאלף ש"ח בשנה מהחלפת נורות ליבון בנורות פלואורסצנטיות קומפקטיות מקבילות (CFL). מחישוב דומה שערכתי על פי המחירים באתר זאפ ותעריפי החשמל כיום – משתלם להחליף נורת ליבון בנורת CFL אם היא צפויה לפעול יותר מ-900 שעות – פחות מאורך החיים הממוצע של נורת ליבון רגילה. ברור שעם עליית מחירי החשמל וירידת מחירי הנורות החסכוניות, היתרון שבהחלפה רק ילך ויגדל. דווקא בשל כך הטלת האיסור נראית לי לא מידתית ובלתי הכרחית.

השוואה בין עלות השימוש בנורות עם עוצמת תאורה דומה: נורת ליבון בהספק 60W (מחיר קניה: 2.5 ש"ח, אורך חיים ממוצע: אלף שעות), נורת CFL בהספק 13W (מחיר קניה: 25 ש"ח, אורך חיים ממוצע: עשרת אלפים שעות) ונורות LED בהספק 7W (מחיר קניה: 160 ש"ח, אורך חיים ממוצע: מעל 35 אלף שעות). תעריף החשמל לקוט"ש: 54 אגורות.

ישנן שלוש אסטרטגיות מרכזיות להשפעה על דפוסי קנייה של צרכנים: רגולציה ישירה כגון איסור מכירה, תמריץ כלכלי כגון מס קנייה או סבסדוד, והנגשת מידע לצרכן בכלים כגון דירוג אנרגטי או תו ירוק. יש הגיון באיסור מוחלט על מכירה של מוצר, כאשר המוצר גורם לנזק רב לצרכן או לחברה וללא האיסור ימשך השימוש בו. אולם כאשר הנזק אינו דרמטי והוא נופל גם כך בחלקו הגדול על הצרכן דרך מחירי החשמל, הגיוני יותר להשתמש בשני הכלים האחרונים.

במקום לאסור באופן מוחלט על מכירת נורות ליבון ניתן היה פשוט להטיל עליהן מס קנייה, אשר ישקף את הנזק הסביבתי החברתי שבבזבוז החשמל, כפי שעושים במכירת סיגריות או רכבים. במקביל לכך היה  ניתן להדגיש את ערכו של החסכון במעבר לנורות חסכוניות על גבי העטיפה של הנורות ובקמפיינים בתקשורת – כפי שעושים כבר היום באופן חלקי.

שימוש בכלים אלו לעידוד הרכישה של נורות חסכוניות היה משיג אפקט דומה בעוצמתו והיה ניתן להחיל אותו באופן רחב יותר, מהר יותר ולהתאימו לפי הנדרש בהתאם לתגובת השוק. לכן מבחינה פוליטית גם היה קל יותר לממש אותו מוקדם יותר ועל טווח רחב יותר של נורות ומכשירי חשמל אחרים. בנוסף, קהלים אשר הנורות החסכוניות אינן מתאימות לצרכיהם, למשל צרכנים העושים שימוש בדימרים או בנורות הנדלקות לפרקי זמן קצרים במהלך היום (חדרי מדרגות, מעליות, …), היו נותרים עם אלטרנטיבה סבירה, גם אם מעט יקרה יותר. את המס הנוסף אשר היה מגיע לקופת המדינה ניתן היה להפנות להפחתת המע"מ על הנורות החסכוניות או למיזמים אחרים של התייעלות אנרגטית.

יחד עם זאת, התקנות החדשות, גם אם הן מעט דרקוניות ואפילו פופוליסטיות, הינן צעד בכיוון הנכון ויחסכו לנו הקמה של תחנות כוח נוספות ושריפת מליוני טונות של דלקי מאובנים – סיפתח לא רע לשנה החדשה.

Read Full Post »

אולי זו לא הפרשנות המקובלת לסיפור נס חג החנוכה, אבל בימים טרופים אלו של מחירי אנרגיה מאמירים, התחממות גלובלית וחבלה חוזרת ונשנית באספקת הגז לישראל, האגדה על פך השמן הקטן, אשר סיפק חומר בעירה למנורת בית המקדש במשך שמונה ימים, ראוי לה שתקבל נופך עדכני וסביבתי מעט כסיפור על התייעלות אנרגטית. החשמונאים הדגימו לנו יפה כיצד אפשר לעשות יותר בפחות ואפילו להתגאות בכך כבנס אלוהי. כמובן יש גם לציין שהם לא השתמשו בדלק מאובנים בכדי להדליק את המנורה, אלא בביו-דיזל זיתים טהור, משמע למנורת בית המקדש היתה טביעת רגל פחמנית אפס – מנורה ירוקה להתפאר. יתכן שחכמי התלמוד הבבלי יחלקו עלי, אבל נדמה לי שהאתוס הסביבתי מתלבש יפה על מסורת החג.

התיעלות אנרגטית היא דרך המלך הסביבתית המודרנית – היא כדאית גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה חברתית. האנרגיה הזולה ביותר היא האנרגיה שלא נצרכה. חשבון חשמל קטן יותר משמעותו יותר הכנסה פנויה למשקי הבית – הבדל שיכול להיות משמעותי ביותר עבור העשירונים התחתונים. לכן, לפני שאנו מדברים על הקמת תחנות כוח חדשות או אפילו סבסוד של אנרגיות מתחדשות, צריך קודם כל לוודא שאנחנו מנהלים את האנרגיה שאנו מפיקים בצורה נכונה ויעילה.

מובן שיש גבול להתייעלות אנרגטית – משתלם להתייעל עד אשר הערך השולי של החיסכון שווה לעלות השולית של הפקת האנרגיה בצירוף עלויות סביבתיות. אבל אנחנו רחוקים מיעד זה כמרחקנו משלום אזורי במזרח התיכון ולישראל יש עוד דרך ארוכה לעשות עד שנגיע לשם. התוכנית הקיימת של הממשלה להתייעלות אנרגטית, מדברת על 20% חסכון אנרגטי במשק החשמל עד 2020 ביחס לתרחיש עסקים כרגיל – יעד שמשמעותו היא האטה בלבד בקצב הגידול של צריכת החשמל. אנחנו כמובן יכולים לכוון גבוה יותר.

תכנון עירוני המפחית נסועה ברכב פרטי וכמובן קידום תחבורה ציבורית ראויה, צפויים להפחית באופן משמעותי את צריכת הדלקים לתחבורה. ביטול של סובסידיות מזיקות המעודדות שימוש ברכב פרטי והטבות המס המופלגות הניתנות לשימוש בסולר בתעשייה גם הן יקדמו אותנו לכיוון הנכון וגם יתרמו לחלוקה הוגנת יותר של נטל המס. בידוד תרמי של מבנים, עשוי להקטין בעשרות אחוזים את צריכת האנרגיה לחימום וקירור של מבנים ולחסוך אלפי שקלים בשנה למשק בית ממוצע, אם רק ניצור את התשתית המימונית והמשפטית בכדי לקדם יוזמות מעין אלו. האפשרויות להתייעלות הן רבות ורק מקצתן מיושמות בקנה מידה רחב כיום. הגיע זמן ללמוד משהו מהמכבים ולהתחיל לחסוך.

סמל להתייעלות אנרגטית מול הכנסת

Read Full Post »

"אנרגיה סולארית היא עניין טוב לשעות הצהריים בקיץ ולא כמקור אנרגיה רציני. תחנות כוח סולאריות הן בהחלט לא תשובה לביטחון האנרגטי של ישראל". כך טען לאחרונה שאול מרידור, סגן ראש אגף התקציבים במשרד האוצר, בכנס "עצמאות אנרגטית לישראל". האמנם אנרגיה סולארית איננה פתרון לעצמאות האנרגטית של ישראל? האם אנרגיה סולארית היא באמת לא רצינית? עניין לשעות הצהריים בלבד? מאהבת מזדמנת לשעות הסיאסטה?

השאלה מהו "מקור אנרגיה רציני" עולה בגרסאות כאלו ואחרות בימים אלו ולא במקרה. משק החשמל בשנים האחרונות נמצא בטלטלה בשל סדרה של אירועים מקומיים וגלובליים – גילוי ופיתוח מאגרי הגז הישראלים, פיצוץ צינור הגז המצרי, העיכובים בבניית תחנת הכוח החדשה באשקלון והתנודתיות חסרת התקדים במחירי הנפט. על כן עתידו של משק החשמל לוט בערפל וההכרעות שתקבל ממשלה זו והבאה אחריה יקבעו במידה רבה את צביונו בעשרים השנים הבאות. לכן חשוב לדעת אלו מקורות אנרגיה רציניים יש לנו ואיזה הם סתם שעשוע לצהרי קיץ. אז האם אנרגיה סולארית היא רצינית?

ברמות הנוכחיות, שטף קרינת השמש המגיע לישראל בשעה אחת של אחר צהריים קייצי, די בו בכדי לספק את כל צריכת החשמל של המדינה למשך יותר מ-100 ימים. יחד עם זאת, מובן שלא ניתן לכסות את רוב ישראל בקולטנים סולארים, מובן שהיעילות של קולטנים אלו רחוקה מלהיות מושלמת ומובן שבמרבית שעות השנה שטף הקרינה נמוך יותר. בפועל, בכדי לספק את צריכת החשמל השנתית של ישראל נדרש כיסוי של 2% משטח הנגב או כאחוז אחד משטח כלל ישראל בקולטנים סולארים מהסוג המותקן כיום – לא מעט אבל בהחלט גם לא הרבה.

טוב ויפה, אבל מה קורה בלילה? לשמחתנו, בניגוד לדעה הרווחת, ישנן שיטות רבות ומוכחות לאגירת אנרגיה ביעילות גבוהה מאוד ובעלות נמוכה – החל מאגירת אנרגיית חום במלח מותך בתחנות הסולאריות עצמן, אגירת חשמל בסוללות של רכבים חשמליים בעלי טעינה מנוהלת וכלה באנרגיה שאובה (אגירה כאנרגיה פוטנציאלית של מים אשר נשאבים למאגר גבוה בשעות היום וזורמים חזרה למאגר נמוך בשעות הלילה תוך יצירת אנרגיה הידרואלקטרית). כבר כיום נעשה שימוש בכל השיטות הללו במשק החשמל הישראלי בקנה מידה מצומצם ואין חסם טכני המונע הרחבת השימוש באמצעים אלו. למעשה, מספר חברות ישראליות מתמחות בדיוק בכך. קיימות גם שיטות נוספות אשר עשויות לאפשר ייצור ואגירה של אנרגיה בכל שעות היממה ומתאימות במיוחד לישראל, כגון ארובות שרב או בריכות שמש, אולם אלו טכנולוגיות אשר מעולם לא נוסו בקנה מידה גדול ודורשות פיתוח נוסף.

ומה לגבי העלות? מאז שנות ה-80 צנח מחיר החשמל הסולארי בכמה סדרי גודל ובמקביל בעשור האחרון חלה עלייה חדה במחירי החשמל מבוסס הדלקים המחצביים. הדויצ'ה בנק מעריך כי בין 2015 ל-2017 ישתווה המחיר הממוצע של חשמל סולארי למחיר של חשמל ממקורות אחרים. זאת, אפילו מבלי לשקלל את העלויות הסביבתיות הנוספות של הזיהום ופליטת גזי החממה שיוצרים דלקי מאובנים. במדינות שטופות שמש כישראל הצפי שהכדאיות הכלכלית תגיע מוקדם אף יותר. בשנים שאחר כך מחיר החשמל הסולארי צפוי לרדת עוד יותר, בעוד מחיר החשמל ממקורות אחרים ימשיך לעלות, כך שמי שלא יעבור לחשמל סולארי ישלם יותר.

חשמל רציני. צפי לכדאיות כלכלית ביחס לחשמל מבוסס דלקים עד 2017.

עבור ישראל, פיתוח מוקדם של טכנולוגיות ותשתית סולאריות יבטיח עצמאות אנרגטית, יחזק את הפריפריה, יקדם חדשנות ויצוא טכנולגי, יוזיל את עלויות החשמל בטווח הבינוני ואפילו עשוי לאפשר ייצוא חשמל במסגרת פרויקטים כגון דזרטק, אשר עתידים לחבר את רשת החשמל הישראלית לזו הארופאית. כל הסימנים מראים שישנן הרבה סיבות טובות לקדם את התחום וישראל נמצאת בעמדה אידאלית לכך, כפי שיעידו כמה מיצואניות הטכנולוגיה הסולארית המובילות בעולם שיצאו מכאן. אז יש יותר רציני מזה?

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: